בימים האחרונים התחלתי לחשוב, שאולי מן הראוי שתהיה לי דעה, בקשר לשביתה של ארגון המורים. כל העניין הזה של חינוך קרוב לליבי, כאמא, ולאחרונה גם כמורה בתיכון, שכבר יותר מחודש בבית. אם לומר את האמת, אני די נהנית. יש לי יותר זמן, לילדים, לחברים, עשיתי גינה, אפילו מוצאת קצת זמן לכל מיני חובות מהעבר. מה רע?  בימים האחרונים התחלתי לחשוב, מה יוציא אותי מהאדישות? מה יכול לגרום לי להכין שלטים ולצאת מהבית לאיזה הפגנה? מתי דברים יתחילו לגעת בי, ממש?

  אז אולי בעצמי אני עוד ילדה ששמחה בחופש שנפל בחלקה. האמת היא, שאני פשוט לא כל-כך מאמינה שהרעיון של בית-הספר הוא נכון. אולי קיים פתרון אחר לגמרי. מהפכני.

לרוב התלמידים בתיכון מטרה אחת: בגרות. שגם היא לא בדיוק מטרה, אלא יותר סוג של "כרטיס כניסה" ל"חיים האמיתיים". מעבר לזה, הם מתעניינים בדברים שונים, כאשר תוכנית הלימודים, היא במקרה הטוב – לא רלוונטית ובמקרה הרע – ממש משעממת.

 אולי המציאות השתנתה ומה שהיה נכון ב-200 שנה האחרונות (שזה בערך הזמן שקיימים בתי הספר במתכונתם הנוכחית), כבר לא נכון למציאות בה רוב התלמידים הרבה יותר מעודכנים ונגישים לידע ממוריהם. שתים-עשרה שנות לימוד זה המון זמן (בטח בתפיסת הזמן של ילדים), בהם התלמידים מופעלים על-ידי מערכת, שנקבעה להם ובקושי נדרשים לחשוב בעצמם: מה מעניין אותי? (אף-על-פי, שמטבעם הם עושים זאת, בועטים ומורדים במערכת המסואבת).

להיות מורה בכיתה בת 30 ילדים ויותר, זה כמעט משימה בלתי אפשרית, על אחת כמה וכמה, כאשר לרוב התלמידים אין שום עניין בחומר הנלמד. לכן ישבו חכמים ומצאו שמבחן מסכם, יהווה טיזר ללמידה, וזה גם די עובד. המורים לא כותבים בעצמם את תוכנית הלימודים, אלא בסך-הכל צינור להעברת מידע שנקבע על-ידי הממסד, אל התלמיד, בדרך הברורה ביותר, ואם אפשר גם מעניינת ויצירתית, אבל כמה כבר אפשר, שצריך להספיק את החומר לבגרות.

לדעתי, למערכת החינוך אין שום עניין לבדוק את עצמה באמת (הרי יותר מידי אנשים מתפרנסים יפה למעלה מכל העסק הזה של הבגרות).

בסופו של דבר השביתה תגמר בהסכמה כזאת או אחרת. שינוי מהותי לא יהיה. והבית-ספר ימשיך להיות ממסד שמרני ולא רלוונטי.