אין לי משהו חכם להגיד ובטוח שאין לי פיתרונות. אני כותב בצורה סובייקטיבית והייתי רוצה להבהיר שמשהו במספרים לא מתחבר לי. אם מסתכלים על הנתונים של הלמ"ס ושל בנק ישראל רואים תמונה מדאיגה. אני יודע שמעמד הביניים זועק שנשבר לו, כל אדם ואדם ותחושותיו הוא. אותי מטריד יותר מכל השקט. השקט של אלו שאינם יכולים לזעוק. הם אינם יכולים לזעוק לא כי אין להם על מה וגם לא כי קולם לא ישמע. הם אינם יכולים לזעוק כי כדי להפגין נגד מחירי הדיור – שהם אגב קצה הקרחון לעניות דעתי, וכדי לשבת באוהל צריך זמן. ישנם אנשים במדינה שאין להם זמן לשבת באוהל או לנסוע לכנסת. הם טרודים בקיום היום יומי שלהם. הם בדרך כלל מה שאנחנו קוראים להם "עניים עובדים". משפחות קשות יום שעובדות קשה כדי לשמור על המעט שיש להם.

ברצוני לשתף אותכם בנתונים שיש. הם אינם שלמים והסטטיסטיקה מאחוריהם אינה מושלמת. יחד עם זאת הם מספקים מבט מטריד על מגמה מפחידה שמתרחשת לאחרונה:

·          המספרים הפשוטים מהלמ"ס זמינים (בחלוקה לעשירונים) רק משנת 2009. ההכנסה החציונית נטו למשק בית  בשנת 2009 הייתה 9038 ₪ לחודש.

·          ההוצאה החציונית למשק בית באותה שנה הייתה 11,685 ₪ לחודש.

קיים פער הולך וגדל בין ההכנסה החציונית להוצאה החציונית.

איך ממנים גרעון חודשי כזה אצל מישקי הבית? כיצד משק בית יכול לקיים את עצמו. בשביל זה יש צורך לבדוק את נתוני בנק ישראל לאשראי למשקי הבית (בעברית צחה – הלוואות).  

בשנת 2009 יתרת האשראי למשקי הבית עמדה על כ287 מילארד ₪.

לפי הנתונים האחרונים של בנק ישראל, נכון למאי 2011 יתרת האשראי למשקי הבית היא 351 מילארד ₪. זהו גידול של יותר מ22%.

המגמה ברורה. כדי לשמור על רמת חיים מסוימת משקי הבית צריכים להגדיל את ההכנסה. הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא ע"י לקיחת הלוואות.

הפיתרון השני הוא לעבוד קשה יותר – יותר שעות / עוד משרה. לצערי נתונים אלה נאספים ע"י ביטוח לאומי ומתודולוגית האיסוף אינה מאפשרת בדיקה טובה של הנתונים.

העניין הוא כזה, מחאה על דיור יקר זה דבר מוצדק וראוי. עם כל הסימפטיה שיש לי לסטודנטים – ויש לי, הם בתחילת חייהם. המשכורות שלהם יעלו ורובם ימצאו עבודה טובה בזכות ההשכלה שהם רוכשים כיום. אבל מה עם משפחה עם שנים ושליש ילדים ששני ההורים בגיל 50+ עם משכורות שלא צפויה להשתפר?