היום תוך כדי ההליכה היומית שלי עלה לי פוסט חדש.

לפעמים זה קורה לי, פשוט קופץ לי רעיון.

לעומת זאת הרבה פעמים אני לא מצליחה למצוא נושא, הראש שלי כל כך עסוק

כאילו דווקא אומר לי - עכשיו רק מחשבות.

תוך כדי הליכה אני מרגישה את הרוח נושבת פנימה ומאווררת לי את

המדפים, מכניסה משב רוח מרענן, אנרגיות חדשות.

בדימיוני אני שומעת את הגלגלים עובדים ורואה איך הדם זורם לי בעורקים ממש כמו מכונה משומנת היטב.

אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על זיכרון מקסים שעלה לי בדרך.

כשעברנו דירה לפני כמה שנים טובות, באזור שלנו היו מעט בניינים וכמה בתים פרטיים,

כל השאר היה פרדס אחד גדול ומדהים עם המון עצים ירוקים ועליהם תפוזים וקלמנטינות.

זה היה פשוט מקסים בעיניי הרגשתי כמו בכפר.

לפעמים בימי שבת היינו מכינים סל פיקניק ויוצאים עם הבת הבכורה שלנו אל הפרדס.

הייינו יושבים מתחת לעציי הפרי, פורסים מפה ומוציאים את המטעמים שהכנו ואוכלים

בהנאה מרובה.

אחר כך היינו מטיילים בפרדס אוכלים כמה תפוזים, מדברים קצת,

משחקים ביחד וחוזרים הביתה עייפים אך מרוצים.

היום אין יותר פרדס, במקומו קמו בניינים רבים לצד בתים פרטיים והכל נעשה פחות נוח, צפוף.

אני, שאוהבת מרחבים פתוחים עם המון ספייס זקוקה להרבה אוויר ונוף.

קשה לי לנשום.

אני מקווה שהבית הבא יהיה במרחבים הפתוחים.