במייל שהגיע וכבר דיווחתי עליו כמה שעות מוקדם יותר אמרו שיהיו מעגל שיח במאהל. את זה אני אוהבת. לא סתם להסתתובב בין הרגליים ולהרגיש לא שייכת.

אז עם סיום הקורס במט"י חדרה (יזום עסקים קטנים) נסעתי ישירות למאהל במרכז המושבה, ברחבת המועצה.

ומיד פגשתי חברים: את רוביק שדיברתי איתו בבוקר בטלפון, את דלית וחברותיה, ועוד רבים וטובים אחרים.

מעגל השיח נפתח בתדרוך: קודם שימי יתן הרצאה על כלכלה כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, ואחר כך נדבר במעגל: מי שהחפץ בידו - לו זכות הדיבור (אויש, תרגיל שאני מכירה מלפני שנים כשלימדנו את שיטת ה"מנחה המתחלף" וסוף סוף גם חילחל לשיח הצבורי), אם מסכימים עם הדובר - מנענעים ידיים כלפי מעלה ואם לא מסכימים : משלבים ידיים בצורת X (להביע "אסור"?). כמה כללים פשוטים ומדהים איך הם עובדים.

במשך כשעתיים היו דיבורים - וכמעט ללא התפרצויות, בוודאי שללא צעקות. הרגשתי שלכל ה"שאנטי בנאטי" יש תוצאה. כל הדיבורים של ניו אייג', מדיטציה, יוגה וכו' סוף סוף באים לידי ביטוי. דיברו זקן (כמוני) וצעירים כמו ניל (בן 20+) ואביטל (עכשיו גמרה תיכון, עוד מעט צבא).

לא שהיו בשורות גדולות. הרעיונות התחילו מ"להפסיק לצרוך כל כך הרבה" "לעשות  מדיטציה" "לשנות את הקסטה" "לחשוב אחרת" ו"לצאת מהקופסא" ועד: "לא יודע מה צריך לעשות. אבל משהו צריך לעשות". בקיצור - לאף אחד לא היה שמץ של מושג מה נכון לעשות. 

בצד ישבו כמה חבר'ה אתיופים. אחרי שהבנתי שמהשיח לא תצמח לי ישועה חוץ מאשר להבין שלמחות צריך - החלטתי ללכת לדבר איתם. לשמוע למה הם כאן, למה הם יושבים בצד, ולמה אין עוד חבר'ה כמותם במאהל.

לימור, הבחורה שבהם, מיד אמרה לי שהיא מכירה אותי. מסתבר שלפני שנים, כשהדרכתי סטודנטית לחינוך במכללת אורנים, עשינו ביחד פרויקט קטן של העצמת נערות אתיופיות במועדון ויצ"ו המקומי, ולימור היתה אחת מהן. האם יתכן שבגלל אותה אפיזודה היא עכשיו עושה מעשה ובאה להפגין? סביר להניח שלא. יש לשער שכבר אז היתה נערה עם מודעות ועם איכפתיות וצמחה להיות אישה כזו.

אז הם כאן כי הם לא גומרים את החודש.  זיו (לא בטוחה שזה היה שמו) אבא לשני ילדים גר עם אישתו והילדים אצל ההורים. אורי מוסינזון, שלפני המון זמן רבתי איתו בפייסבוק ועכשיו עושה פלאים עם פיתוח הטכנולוגיה להקמת  "לילה לבן" גם הוא ישב שם.

ניסינו להבין למה הדברים לא הולכים. מה בעצם כולם רוצים? והשורה התחתונה היתה פשוטה למדי: לעבוד ולהיות מסוגל לפרנס את עצמנו בכבוד.

ועוד שורה תחתונה היתה שגם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה צריך לעשות - חשוב להיות שם. חשוב להגיע למסה קריטית שאומרת : לא עוד!

אביטל, שנולדה בארגנטינה ועלתה לארץ בגיל 9 - עדיין זוכרת את גילויי האנטישמיות. "אני יכולה לגור בחו"ל אבל לא רוצה. זו המדינה שלי. כל מה שאני רוצה זה להגיע למה שההורים שלי הגיעו. להיות מסוגלת לעבוד, לנסוע לחו"ל, לשכור דירה במחיר סביר, ללמוד. לא רוצה מהפכות. רוצה לחיות חיים טובים. זה כל כך הרבה לרצות???"