כותרות TheMarker >
    ';

    רחל הפסיכולוגית

    על מה תקראו כאן? על איך להיות רגועים יותר, על זוגיות, על טיפול פסיכולוגי בילדים, על התפתחות אישית, על הורות ועוד ועוד. חומר שנועד לעורר חשיבה, קודם כל, ואולי אחר-כך הוא גם יעורר שינוי? מרגע שתגמרו לקרוא אותו הוא שלכם בפנים - תראו איך הוא ישפיע עליכם, ואיך הוא "יתגלגל" אצלכם בראש וברגש. ואולי אחר-כך גם במציאות. תיהנו!

    0

    להיות כמו עשב

    2 תגובות   יום שישי , 23/11/07, 23:40

    לפעמים קורה שאנחנו רוצים לא להבין את עצמנו או את העולם יותר מדי, לא לחשוב מחשבות עמוקות, לא להרגיש מה בא לנו ולא להתחשב בעצמנו. עכשיו פשוט בא לנו להיות קטנים וצנועים ושקטים כמו עשב  – שזה יעשה לנו טוב. וכעשב נעשה מה שצריך, וניבלע בתוך השגרה והמחויבויות שלנו.  ולמה אני משתמשת בביטוי " להיות כמו עשב"? הרי זה דווקא ביטוי שמשתמשים בו לפעמים במשמעות שלילית.

    למשל כשמישהו ממש לא מתייחס אלינו, או ממש לא מחשיב את דעתנו וממש מבטל את הנוכחות שלנו - הוא גורם לנו אז להרגיש "עשב": חסרי-משמעות וחסרי-חשיבות, כאילו אנחנו אויר, מחוקים. זו הרגשה קשה.

    אז מה בכל זאת טוב בלהיות כמו עשב? כי להיות כמו עשב (ואולי בכוונה אני מפרידה כאן בין הרגשה של להיות "כמו עשב" לבין ההרגשה של להיות "עשב", כשהמילה "כמו" יש לה כאן משמעות שאנחנו לא ממש הופכים להיות כאלו, לא לגמרי מזדהים עם התפקיד הזה) – יכול להיות גם נעים. זה אומר שאנחנו לא חושבים על עצמנו, שוכחים מהצרות של עצמנו, נרתמים לצרכי הזולת או למחויבויות שיש לנו, ונרגעים.

    כך לדוגמא אמא, שנמצאת במצב-רוח לא טוב משום שנפגעה בשיחה שהיתה לה עם המנהל הישיר שלה בעבודה. היא לא מבינה למה זה כל-כך פגע בה, אבל היא מרגישה שכאילו נפלה לאיזה "בור" רע בגלל זה, ופשוט היא עסוקה כל הזמן במחשבות על מה שאמר לה אותו מנהל, ומה היא יכולה לענות לו, ואם כדאי לענות לו – או לא, ולמה היא בכלל בעבודה הזו, וכו' וכו'. ואז פתאום הילדים שלה חוזרים הביתה מהחוגים ומחברים, וכבר אין לה זמן ואפשרות כל-כך לחשוב. היא חייבת אז "לצמצם" את מחשבותיה ואת העיסוק במה קרה לה מול הממונה הזה, ולראות מה קורה לילדים שלה. היא צריכה לחשוב מה השעה, ואם הגיע הזמן שהקטן יתקלח, ולהכין ארוחת ערב, ולוודא שכולם הכינו שיעורים עד השעה הזו, וגם לראות מה קורה עם המחברת של הבן בתיכון, שהלכה לו לאיבוד. היא פתאום במצב אחר, היא פתאום שלהם ובשבילם. היא דואגת להם, היא חושבת עליהם, היא מרוכזת בהם, ובמה שצריך לעשות בערב. בעצם היא צמצמה את עצמה ואת המחשבות הרבות והמורכבות והבלתי-נגמרות שבתוכן היא היתה, ועברה למצב שבו היא מכוונת בשבילם, שבו היא עושה מה שצריך וזהו.

    במונח הזה של הצמצום משתמשים כמובן בקבלה, כשמדברים על כך שאלוהים צמצם את עצמו כדי שהעולם יוכל להיברא. כלומר, אלוהים הוא כל-כך גדול וחשוב, שהוא יכול היה להרשות לעצמו להצטמצם, לעשות פעולה של ענווה, כדי לתת לעולם מקום. פרופ' רוטנברג כתב ספר יפה, שנקרא "קיום בסוד הצמצום", ודיבר על כך שבמקורות היהודיים יש ציפיה מהאב שיצמצם את מקומו כדי שלילד יהיה מקום לגדול ולצמוח, כמו שאלוהים צמצם את עצמו, כדי שהעולם ייברא.  

    המצב הזה, של להיות כמו עשב, מזכיר לי גם את ביטול האני שמדברים עליו בבודהיזם. בבודהיזם יש, בניגוד למערב שמדגיש את חשיבות האני ופיתוחו, התנגדות למושג הזה של האני, ומחשבה שהוא גורם סבל לאדם. ראשית, הם אומרים, אין דבר כזה "אני קבוע" – האני שלנו כל הזמן משתנה. ושנית – הרבה סבל נובע מהדגשת האני הזה, מכך ששמים את האני במרכז. ואכן יש מחקר, שמצא, שאנשים שדיברו יותר מדי על עצמם, והשתמשו יותר מדי במילה "אני", היו חשופים יותר למחלות לב ולמוות בטרם עת.

    ומצד שני – מה רע בהצבת האני במרכז? בלהיות הרבה יותר גבוהים ונישאים מעשב? הרי בסך הכל מדובר כאן באנוכיות בריאה. אדם שלא יודע לדאוג לעצמו, לא יודע להרגיש מה חשוב לו ומה הוא צריך – הוא אדם אומלל, שבדרך כלל מאמלל בסוף גם את הסביבה שלו.

     ובכלל ברור לנו, שיש גם הבדלים תרבותיים בעניין הזה. דיינר, שחוקר את נושא האושר, מצא במחקריו שבתרבות המערב להיות מאושר זה אומר להגשים הצלחה אישית של עצמך – כלומר לשים את האני שלך במרכז, ואילו במזרח הרחוק או במזרח-אירופה להיות מאושר זה להיות מסוגל להתאים את עצמך לנורמות של החברה והקבוצה.

     אז מה נכון, מה באמת טוב?

    התשובה כמובן, היא, שאין דרך נכונה אחת, ושמה שחשוב הוא האיזון, ולדעת להכיר את שני המצבים כדי להיות מסוגל להשתמש בשניהם. מצד אחד להיות מסוגל לדעת לחשוב על עצמך, על מה חשוב לך, להבין את עצמך ואת צרכיך. ומצד שני לדעת לפעמים לשכוח את עצמך, לשים את עצמך בצד, ולפעול לטובת הזולת, לעשות מה שצריך, להיות קטן וצייתן וגלגל קטן בתוך העולם הגדול.

     גם קוהוט, הפסיכואנליטיקאי שדיבר על התפתחות העצמי, דיבר על הצורך של התינוק, הילד וגם האדם המבוגר, באדם שיראה אותו ואת צרכיו, ויידע לשים בצד את צרכיו שלו. הוא קרא לזה זולת-עצמי. כלומר: לפעמים אנחנו צריכים לשים את צרכינו בצד בשביל להיות קשובים לשני, ולפעמים אנשים אחרים צריכים להתחשב בנו, ואז הצרכים שלנו יהיו במרכז. שני המצבים חשובים.

     גם כאשר אני כפסיכולוגית נכנסת לחדר הטיפולים קורה אצלי תהליך מסויים של הזזת האני שלי לצד. ברגעים שבהם אני מקשיבה ומטפלת באנשים שבאים אלי לטיפול אני כמעט ולא חושבת על עצמי, אלא מרוכזת במה שהם אומרים ובמה שעובר עליהם. זה חשוב להם, וזה גם חשוב לי. זה חשוב להם, כי הם זקוקים למצב הזה שבו הם במרכז, ושבו מדברים עליהם ועל צרכיהם, וזה חשוב לי, כי לי נעים המצב הזה שבו אני שמה את עצמי בצד, ונותנת את עצמי לשירות הזולת.

    ואכן קיים מצב כזה בפסיכולוגיה שנקרא "זרימה". כתב עליו אדם ששמו צ'יקסנטמיהאי, שאמר שזהו מצב שבו אדם מרוכז במיוחד בפעילות שהיא מעניינת ומהנה עבורו, לא קלה מדי וגם לא קשה מדי, ושבה הוא פועל ויוצר בעולם במצב, שבו הוא שוכח את עצמו. הוא כל-כך מרוכז בפעילות עצמה שהוא לא חושב על עצמו. מצב זה נחשב מצב של אושר, וגם הדלאי למה ציין מצב זה, שבו אתה מרוכז במשהו עד שאתה שוכח את עצמך כדוגמא למצב של אושר. ואולי, רק כשאנחנו יודעים לשים את עצמנו מספיק במרכז, אנחנו יכולים ליהנות גם מלשים את עצמנו בצד, להיות עשב רגוע וקטן, ולעשות מה שחשוב.

    וכמו שכתב ר' נחמן מברסלב ב"שירת העשבים": "...דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו. / ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה/. ..ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב".

    כי כשאתה עשב קטן זה מאפשר לך להצטרף לאיזה כלל, וליצור משהו משותף יחד, משהו שהוא "ניגון של הלב".

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/1/08 23:02:
      אם היו לי כוכבים גם אני הייתי נותנת לפוסט הזה כוכב.
        27/11/07 18:34:

      פוסט שמקבל ממני כוכב.

      ארכיון

      פרופיל