כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    שובו של כבוד האדם הפשוט

    0 תגובות   יום רביעי, 27/7/11, 04:30

     

    מה כבר לא נאמר על הרוב הדומם.  מכל הכינויים מכינויים שונים שהוא כבר כונה לעייפה, הידוע שבהם הוא – ההמון.  ההמון כסכומו של קיבוץ אנשים הפועל יחד על פי רוב מכוח מניפולציה של בעלי השררה או כוחות חיצוניים.  אלא שכל הסימנים מעידים שטעינו בו.  אולי לא היו דברים מעולם ואולי ההמון השתנה בעשרות השנים האחרונות אבל שוב ושוב אנו עדים לכך שההמון, אינו טיפש, אינו מובל באף, אינו אדיש, ואינו שש לוותר על זכותו לבחור לעצמו, או לפחות לתרום לעיצוב, חייו.

    אני אישית התחלתי להבחין בזאת כאשר שבתי ולמדתי, כהרגלי מזה שנים, את ספרו של גו'ן סטאורט מיל 'על החירות.'  בפרק השלישי האהוב עלי במיוחד מיל עוסק בשאלת האינדיבידואליות.  בהקשר לכך הוא טוען כי בדרך כלל, מתוקף ההתפלגות הנורמטיבית של כל אוכלוסיה, המיוצגת בגרף הפעמון, רוב האוכלוסיה נופל בתחום האמצע, שהוא גם תחום הבינוניות.  ידועה השקפתו האליטיסתית שעיקרה: ההמון בינוני והתגלמות הבינוניות ולעומת זאת, המיעוט הגאוני-חלוצי הוא זה המביא עימו את הסיכוי לקידמה. להלן מספר משפטים טיפוסיים:

    In sober truth, whatever homage may be professed, or even paid, to real or supposed mental superiority, the general tendency of things throughout the world is to render mediocrity the ascendant power among mankind… 

    The only power deserving the name is that of masses, and of governments while they make themselves the organ of the tendencies and instincts of masses. …they are always a mass, that is to say, collective mediocrity.

     …But that does not hinder the government of mediocrity from being mediocre government.  

    No government by a democracy or a numerous aristocracy, either in its political acts or in the opinions, qualities, and tone of mind which it fosters, ever did or could rise above mediocrity, except in so far as the sovereign Many have let themselves be guided (which in their best times they always have done) by the counsels and influence of a more highly gifted and instructed One or Few.

     

    ואני חייב להודות על חטא כי רק לפני מספר שנים התחלתי להרהר מחדש ולערער על הבחנותיו אילו של מיל. אכן, עד לאותה עת הסכמתי עימו שרובנו במידה רבה שייכים לאותו מעמד בינוני של בינוניות ורק מיעוט שבמיעוט יש לו את הכוחות היצירתיים של מוצרט ופיקסו או של קנט וצ'כוב.  חיזוק לחרדתי מפני ההמון, מצאתי כמובן למכביר בהיסטוריה של המאה העשרים, בה ניתן לחזור ולהבחין במורא כוחו של ההמון ובנטייתו להישלט על ידי מנהיגים כריזמטיים.  אלא שכאמור בשנים האחרונות הרגשתי בהדרגה אי נוחות גוברת ביחס לאמירות אילו. 

    ואכן בשיחות עם תלמידי גיבשתי את הטיעון הבא: כל אשר עיניים בראשו, אינו יכול שלא להבחין, בעידן האינטרנט, והבלוגים, והדמוקרטיזציה של הידע ושל הכתיבה עד כמה האדם הפשוט הוא למעשה סקרן בעל עין חדה, עד כמה הוא יצירתי ומקורי, הוא ודאי לא טיפש אלא נהפוך הוא, ברמה כזאת או אחרת, תלוי ברמת הידע הנתון לרשותו, הוא חכם ונבון, ורפלקטיבי ואחראי ואף אמיץ ונכון להיאבק על אופי חייו ואיכותם.  כל מי שמערער על הבחנות אילו אין לו אלא לדפדף במאות אלפי הבלוגים המתפרסמים מדי יום.  לא על ידי אליטה של משכילים או בעלי קירבה כזו אחרת למוקדי הכוח של המדינה, אלא על ידי אמהות ואבות המספרים על משפחתם או על ידי צעירים וקשישים המבקשים לשתף את האחרים בהגיגיהם, --אלפי שירים וסיפורים, מאמרים וצילומים.  שום אמירה צינית לא תפגע בפרץ זה של יצירתיות ובפסיפס האנושי העולה מן הפרטים השונים.

    מאורע נוסף שחיזק את חשדותי כי מיל אכן טועה היה בחירתו של הנשיא אובמה.  אם לפניו בוש אכן היה נציג הבינוניות הרי שהנשיא אובמה הוא הכל מלבד זאת.  לא רק שצבע עורו שונה מצבע עורו של הרוב, אלא שהוא אינטלקטואל, אשר לא רק בהשכלתו אלא בשפתו ובדרך הניתוח שלו את המציאות, איננו מיצג את האדם הממוצע בארצות הברית.

    ולבסוף,  אם לא די בכך, הנה באו האירועים של השנה האחרונה והראו כיצד אכן ההמון של היום הוא אולי חכם ממנהיגיו ומשכיליו למינהם.  כיצד כוח החלוץ, האוונגרד, שהיה פעם מיעוט בוהמי אינטלקטואלי, הוא היום העם הפשוט, על פי רוב צעיריו, שמכוח חכמת חיים ושאיפות קיומיות, יוצא לרחוב ואומר את דברו, ומוליך את כולנו קדימה.   מתוניסיה , עבור במצרים, ולוב וכלה בסוריה קם ההמון ואמר את דברו.  וגילה לנו לא רק את כוחו אלא אף את חכמתו ואומץ ליבו. 

    ולאחרונה, אף בישראל, האדם הפשוט הרים את ראשו ואמר אני פה.  מספיק להוביל  אותי באף. מספיק לעבוד עליי בעיניים.  אני רואה הכל.  אולי אני מהסס לפעול, אולי אני מודע לכך שיש לי מה להפסיד, אבל כאשר מגיעים מים עד נפש, אני קם ואומר את דברי ונלחם על החשוב והיקר לכולנו.  על הבית, ועל הכבוד, ועל הצביון האנושי.  ומוזר, כולנו, החל מן המנהיגים ועד לאדם הפשוט, כמו מופתעים הגם שאין לנו ספק, כי עלינו להסתגל למציאות החדשה וללמוד לחיות עימה ולהעריכה. אני אישית מצדיע לקול העם, - אכן נכונה הייתה האמירה 'קול העם ככל שדי.'

    ובהקשר זה, אני מהרהר מה היה קורה עם "המון" המורכב מיהודים וערבים, פלסטינים וישראלים גם יחד, היה מתישב על הגבול וקורא למנהיגי שני האמין להשיג שלום עכשיו.   אולי כאשר תבוא התביעה ממנו, מן העם הפשוט המשותף לשני העמים, לא יהיה להם מנוס אלא להסתגר יחדיו עד שיעלה עשן לבן והשלום אכן יבוא על כולנו.  דומני שהיום הדבר נראה אפשרי יותר מאי-פעם, בזכות מנהיגותו של ההמון.

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין