אחד הכתמים היותר בולטים בתולדות התנועה הציונית הוא כידוע הספר "מדינת היהודים", שנכתב על ידי מי שזכה לתואר "חוזה המדינה".

ספר זה מנציח את השקפת עולמו הבזוייה של אותו מתבולל שנכחד מן העולם לפני למעלה ממאה שנה, מבלי להשאיר אחריו שריד ופליט. (אשתו ציוותה לשרוף את גופתה ומקום אפרה לא ידוע; בתו הבכורה, פאולינה, הסתלקה מן העולם בלי להשאיר זכר לאחר שמתה כתוצאה מלקיחת יתר של סמים; בנו היחיד, האנס, קיפד את חייו, ונקבר על פי בקשתו ליד אחותו בבורדו; בתו השלישית, מרגרטה גרטרודה, שבילתה שנים רבות מחייה בבית משוגעים, מתה בזמן השואה בבית חולים בטריזנשטאט וגופתה נשרפה; בנה היחיד של מרגרטה גרטרודה, סטפן נורמן, שנותר הצאצא היחיד למשפחת הרצל, קיפד את חייו ונטמן לא הרחק מהגשר שממנו קפץ).

ככל שחולפות השנים מאז הזה הרצל את חזונו הגדול, מתברר יותר ויותר כי לא רק הרצל עצמו נכחד מן העולם בלי להשאיר זכר ושארית, גם הגיגיו ורעיונותיו התפוגגו ברוח — וכל מה שנשאר ממנו זה הספר שכתב, המנציח את דמותו הפרובלמטית ואת עולם הערכים שלו לדראון עולם.

כמובן, מיותר להזכיר כי חזונו העיקרי ולפיו במדינה שתקום לא תהיה כל השפעה לאנשי הדת והם ירוכזו כ"מצורעים" בבתי הכנסת, התפוגג אל פני המציאות ההפוכה לחלוטין.

בכתבים שהשאיר אחריו הרצל כמזכרת לדורות, הוא מפרט את רעיונותיו ל"פתרון סופי של בעיית היהודים" באמצעות התנתקות מהיהדות ו"העברת כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות", כלשונו. תוכנית ההתנצרות ההמונית מפורטת בכתבי הרצל (כרך ב´ יומן א´) בפרוטרוט: "בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית... היהודים יעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. לא בבושת פנים כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן" (עפ"ל).

מה מסמל יותר מכל את התפוגגות החזון ההרצליני, מאשר העובדה שהיהדות הנאמנה הנמצאת במדינת ישראל חיה וקיימת ומגדלת דורות ישרים ומבורכים ההולכים בדרך התורה מבלי לסטות ימין או שמאל, ואילו זכרו של הרצל הולך ומתפוגג, עד שאפילו הטקס הממלכתי המתקיים בימי תמוז ביום השנה למותו, כמעט ונשכח לגמרי.

ולמרות זאת, למרבה הגיחוך, יש מי שמתעקשים לעורר ולטפח את דמותו של הרצל בקרב ההמונים, גם במחיר סילוף ההיסטוריה ובניית "הרצל חדש". המגוחך התורן הוא עיתונאי דתי לאומי בשם מנחם רהט, שלא נרתע מלהפוך את ההיסטוריה על פניה ולטעון בשיא הרצינות: "אמנם יש להודות כי הרצל לא היה יהודי אורתודוקסי, אבל רחש כבוד ליהדות האורתודוקסית"!!! לא פחות. קשה להאמין, עד להיכן ירידת הדורות מסוגלת להגיע מבחינת רדידות הדעת. נדמה כי גם השוטים הגדולים ביותר בתקופת חייו של הרצל לא הגיעו לרמה כזו.

למעשה די בקביעה זו כדי להבין עד כמה מוקירי זכרו של הרצל המתבולל מוכנים להתבזות בסילוף ההיסטוריה, ובלבד שלא להודות בטעות ההיסטורית שהם מתעקשים לחנך בה את דור ההמשך שלהם. אבל הדברים כל כך משעשעים, שאי-אפשר שלא לצטט לפחות עוד קטע אחד מתוך מאמרו האווילי של רהט, המנסה לשרטט את דמותו המשופצת של הרצל על פי סיפור דמיוני המובא בספר "היסטורי" שיצא לפני שנים בו הובאה, בין היתר, התגלית הבאה: בשבת שלפני הקונגרס הציוני הראשון, מצא הרצל לנכון להגיע לבית הכנסת בבאזל, ולאחר מכן כתב ביומנו: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה... כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל הדיונים".

ככה בלי בושה: הרצל קורא לציבור "ברכו את ד´ המבורך", מברך בעצמו את הקב"ה על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ואפילו מצהיר כי המילים הללו חנקו את גרונו מהתרגשות!!! וכאילו לא די בתיאורי הרגש הללו, הוא מוסיף ומעיד על עצמו, כי העלייה לתורה ריגשה אותו יותר מהקונגרס הציוני על כל נאומיו. לא חסר הרבה שמשפצי זכרו עוד יפרסמו בשמו איזה קונטרס תורני בשבח הממיתים עצמם באוהלה של תורה...

תגיד, אדון רהט, לא היה עדיף לתת לזכרו של הרצל להתפוגג עם השנים בדרך טבעית, מאשר להתבזות עם מאמצים כל כך מגוחכים לשפץ את עברו, עד כדי הצגתו כמוקיר תורה? — אם על כבודך אינך חס, חוס לפחות על כבודם של מוקירי זכרו השפויים.