חלון לים התיכון - יהודה פוליקר הבטחתי לכתוב כשנסעתי מילים : יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר.
משאת הנפש התל אביבית היא לגור ליד הים. אם אפשר קרוב עד כדי כך לים שאפשר לרדת אל החוף בבגדי הבית עם הכלב פעמיים ביום. אם אי אפשר לגור ממש על החוף, אז לפחות לראות את הים מבעד לחלון. אין תל אביבי שאין לו חוף אהוב במיוחד, והמהדרין לא ימירו את החוף שלהם בחוף אחר בכל הנסיבות. בקיצור- עיר לחוף ימים. לקרבה לים ולנוכחות הים בנכסים יש גם השפעה על הביקוש ועל התמחור - דירה להשכרה עם נוף לים תמיד תביא למספר מתעניינים גדול יותר, וערכה של דירה למכירה עם נוף לים תמיד יהיה גבוה יותר. השאלה מדוע הקרבה לים ואפילו רק המראה שלו שנשקף מבעד לחלון חשובים לנו כל כך היא שאלה שיש לה תשובות אפשריות רבות: החל מדור המייסדים של העיר, זה שהגיע מעבר לים והשאיר מאחוריו משפחות ובתים וצפה בים בגעגוע, בתקווה ובאבל. דורות של ילידי העיר ששטפו את החופים בקיץ – וכמובן גם אלה מאתנו שהשכלתם הייתה ים תיכונית גם במהלך שנת הלימודים. הים מלווה את החיים בתל אביב, גם כשהעיר עצמה לעתים מפנה אליו את גבה. ואכן, העיר תל אביב נבנתה בלי מחשבה מרובה על הים כחלק ממרקם החיים היומיומי שלה, למעט כמקום דיג ומסחר ימי. יחד עם זאת, כבר בשנת 1924 הוסדר חוף רחצה ברחוב אלנבי, ולצדו קמו מלונות ותחילתה של תשתית תיירותית בעיר. בסוף שנות העשרים כבר התייחסה תוכנית המתאר של העיר לבריזה המפורסמת הנושבת מן הים ומרעננת את התושבים כשהם צועדים ברחובות בשעות הערב ומנסים להימלט מן החום של הקיץ. לאורך השנים הוזנחו החופים בשל זיהום סביבתי ממפעלי תעשייה בעיר שהזרימו שפכים אל הים, הטיילת נזנחה ובאזור החוף קמו עסקים מפוקפקים שהרחיקו ממנו בעלי משפחות ואזרחים מהוגנים. רק בשנות השמונים החלה העירייה לשקם את הטיילת, שהפכה למקור משיכה מרכזי בעיר לתושבים, לאורחים ולתיירים. באותן שנים גם החלו לבנות את שורת המלונות שלאורך החוף, צעד שפיתח מאוד את התיירות בעיר אך חצץ בין תושבי העיר לבין הים והבריזה. בשנים האחרונות ממשיכה תנופת הבנייה לאורך החוף, בעיקר של בנייני יוקרה הפונים לתושבי חוץ ופנים אמידים, בנייה שמובילה – ותוביל עוד- לשינוי גדול ונוסף בפני העיר והנדל"ן בתל אביב. |