בסוגיה החברתית החינוך בישראל נשען על לוגיקה פשוטה: אם נטפח את היחיד הוא עלול להיות אנוכי ולא ירתום עצמו לשירות החברה. על כן, כדי שתהייה לנו חברה חזקה ונפלאה - צריך לוותר על היחיד לטובתה..

לא המצאנו את זה.

"בבואי להגדיר ביתר בהירות את החינוך החדש שאני מציע, אני חוזר וטוען שההכרה ברצונו החופשי של התלמיד, וההסתמכות עליה, היא הטעות הראשונה של המערכת הישנה [...]
במקום בו [גישה זו] קיימת, הדחף הבסיסי השכיח והמושג בדרך כלל הוא של אהבת העצמי של היחידים; [...] כל עוד האדם ממשיך להבין עצמו בדרך זו, כך הוא ממשיך לנהוג באנוכיות.
אבל היסוד לכל המוסר הוא חזקה-עצמית, שליטה-עצמית ושעבוד של דחף האנוכיות לאידיאל של החברה."

(פיכטה 1806)

חינוך קולקטיבי שכזה הניב עד היום תוצאות די מביכות מבחינה חברתית. שכן איחוד החברה אינו נסמך על היכרות היחיד עם עולמם של האחרים, בטח שלא אמפתיה או הזדהות.
הוא נשען על קטנות היחיד, המפחד שבלעדי האחרים לא יהיה לו קיום.
הוא מבוסס על ערך עצמי נמוך המוצא נחמה ומשען בכוחו המלהיב של ההמון.

אמצעי אחד בחינוך הזה הוא הסדר: סידור הכיתה בשורות ובטורים, סידור היום בשיעורים ובהפסקות, סידור השנה בלימודים ובחופשות, סידור המסדרון בחדרים ובכיתות, סידור החברה במורים ובתלמידים.

 
אמצעי שני הוא הפחד. פחד מאלוהינו, פחד מאויבנו, פחד ממורינו, פחד מעתידנו.
פחד מהמיצ"ב, פחד ממדד בתי הספר, פחד מאחוז הזכאות לבגרות, פחד מאחוז המתגייסים.

"אם לא תשב בשקט, אני אקרא למנהל!"

"כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן"

---------------------------------------------------

סולידאריות שכזו מתפרקת כשאחד הילדים צועק "המלך הוא ערום".
"אבל יש לנו אחלה מדדים", משיב המלך הנבהל, כי גם הוא יודע שאין קיום למלכת הנמלים ללא הנמלים הפועלות.

איך לא חשבנו על סולידאריות חברתית הנשענת על עוצמתם ועצמאותם של היחידים?
שירו מעתה: "כל אחד הוא אור איתן, אף אחד הוא לא קטן"

"מורים - בואו נהיה על כן כמו השמש בשמים, אשר מאירה, מחממת ומחייה את כל הארץ, כך שכל אשר יכול לחיות, לפרוח ולשגשג, יוכל לממש זאת."
קומניוס, 1632