CIMULACRA הבלוג של אבי רוזן
אמנות, טכנולוגיה, חברה, פילוסופיה, סייברספייס ועוד.
פוסטים פופולאריים
-
האם האמנות תשלוט?
21/10/09 | 747 צפיות
-
אגדת השבלול
19/5/11 | 979 צפיות
-
מוטי עומר הלך מאיתנו
10/6/11 | 1469 צפיות
-
אמנות באיפוד, זה מה שנלמד בבית הספר..
20/1/11 | 1316 צפיות
-
מועדון הלבבות הבודדים...
11/3/11 | 1009 צפיות
-
ראיה כפולה - stereo vision
5/12/09 | 959 צפיות
פוסטים אחרונים
- אמנות והסייברספייס ספר חדש בהוצאת רסלינג 22/6/16
- מהדפס רשת להדפס מסך 20/9/12
- מה הן 100 העבודות המשפיעות ב-5 השנים האחרונות 17/9/12
- אמנות הכסף 13/9/12
- תקשורת ההמונים- הדמיון הוא המציאות, המציאות היא דמיון 12/9/12
- אמנות\חיים 30/7/12
הטכנולוגיה כמהרסת המיומנויות האמנותיות.
ג׳ון ראסקין
כתב ב-1895 על כך שפריחת הטכנולוגיה בימיו שהתבססה על מתכות וכוח מכני, הדיחה את עבודת היד והעץ. עידן עבודת היד היה פסגת הכישורים האינדיודואליים שתוצאתם מוצרים בעלי קסם ייחודי ומאפינים אמנותיים. אומן יחיד ייצר מוצר שלם - כסא, שעון, בגד, או וילון. ניתן להניח שהוא הפיק סיפוק מיצירתו, בדומה לאמן המצייר ציור. ברגע שהמכונה החליפה את מלאכת הכפיים, העובד האינדיואלי יצר רק חלק מזערי מהמוצר. עקב כך מיומנותו והנאתו נהרסו. במקומם באו השגרה, המונוטוניות, ויזע, שנלוו למשימות החדשות שהיו רק שבריר מהמלאכה השלמה, לדוגמה: ניסור פיסת עץ, ליפוף חוט, תפירת לולאה, או פרימת בד. חזרה חדגונית יומיומית, חדשית ושנתית זו פירושה ניצול מזערי מיכולותיו של העובד. לכן העובד והאמן נטו לראות בטכנולוגיה כמהרסת שלמות אנושית ואמנותית, והחלפתה בשעות ארוכות של יזע מונוטוני במפעל קודר.
עברו כ-115 שנים מאז, האם לדעתכם קביעתו של ראסקין נכונה גם היום בעידן החשמלי והדיגיטאלי, שמאיימים לא רק על הכוח הפיזי אלה על המוח והתודעה, או שהייתה קביעתו טכנו-פסימיסטית אפוקליפטית?
(John Ruskin, The Crown of wild olive, Philadelphia 1895.)
|
תגובות אחרונות
-
שטוטית
בתגובה על אמנות והסייברספייס ספר חדש בהוצאת רסלינג
-
Avivit Agam
בתגובה על פורטרט עצמי1
-
a#mili
בתגובה על נשגב-קיקיוני
-
יהודיתדימנד
בתגובה על עירום
-
שיר_שטוטית
בתגובה על מהדפס רשת להדפס מסך
-
המ(ר)קיז דיו
בתגובה על One and Three Hamers
תגובות (35)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בואי נסכים אביבית :-)
הי אביבית,
מסתבר שמחולל ובגדול...
כל דף ברשת מטמיע AI שאינו תלוי יותר ביוזם ובשולח שלו, הוא עצמאי, ומה בסופו? מי יודע...
---
היי אבי, אין ספק שהיום המדיום מאוד משפיע אבל הוא אינו מחולל: אנשים עושים מהפכות. המדיה עוזרים להם בכך והופכים את הכל להרבה יותר מהיר ומופץ
אביבית בהבדל עצום,
הפמפלט היה פסיבי אילם, והמסך היום הוא אינטראקטיבי, מפעיל, מכוון את הגולש... לא מרפה עד שלא תגיב... גם מעדכן את הרכזות לגבי תגובתך :-)
---
היי אבי, לא לגמרי (חלקית כן). אבל היא בעיקר משמשת פלטפורמה. המדיום מתווך ומחליף את הפמפלט (מנשר) של פעם.
---
הם הולכים ומתרבים. לצד המדיה ההמונים צצות עוד ועוד "פיטריות" (בלוגרים ושאר ירקות)
אביבית,
מעניין מיהו מספר הסיפורים - Story Teller העכשווי, ומהי מדורת השבט היום?
===
שוב הזכרת לי את מקלוהן. אולי הבלוגים והפייסבוק מחזירים אותנו לשבטיות הפרא תעשייתית.
לא נס לאה,
את מוכרת את הספר כקובץ שירים סגור(מדיה ישנה), מי שלא מעוניינים בכולו יכנס לבלוג שלך ויוריד את השירים הבדידים שנראים לו (מדיה חדשה)...
בעולם המוזיקה מורידים מאתרי שיתוף קבצים רצועות בודדות(סינגלים) לא אלבומים שלמים, כך שבאיפוד או איפון יש לך רק את השירים שאת אוהבת באמת.
כך גם עם צילומים, תמונות ואמנות, אנשים יוצרים לעצמם "פלייליסט" אישי, ומשנים אותו כל הזמן...
תבדקי כמה ספרים מכרת וכמה שירים הורידו מהבלוג...
במקום ספרייה כמו שהראית למטה, יש היום ספריה כזאת
מתנתי לסוף שבוע נפלא
=========================
הקביעה שלך שלא קונים יותר קבצים, מעלה אצלי שאלה, אם כן, איך קרה שהספר האחרון שלי, שהנו קובץ סיפורים בכלל נמכר? בעצמי ראיתי בשבוע הספר שאנשים קנו את כולו, כמו שהו! האם היה זה נס אבי? ואולי הראיה שלי כבר לא מה שהייתה פעם?
בעיניי המדיה עוזרת לקרבה כללית זו...
אם פעם המנהיגים או האקדמיה היו מנותקים במגדליהם, היום דף בפייסבוק מאלץ אותם להגיב ומייד, לנעשה ברחוב. בקיצור כולנו מאיישים את אותו קו הייצור, אם זה הפשוטים או הנעלים.
איש לא יכול לעצור את הזרימה בקו הייצור, כי כולנו מחוברים אליו במערכת העצבים המרכזית שלנו...
הי מיכל,
התמונה הי של וורהול נאמר בקבוק קוקה קולה, אולי הסמל של ייצור סדרתי גלובאלי... טוב או רע?!
זהו יישום האידיאל האמריקני של שוויוניות, בה העשיר והעני קונים ונהנים מאותו המוצר בדיוק.
הנה דבריו של וורהול בהקשר זה:
"אדם יכול לצפות בטלוויזיה בכול מקום ולצרוך קוקה-קולה, הוא יודע שהנשיא קנדי ומרלין מונרו שותים קולה, הוא יודע שגם הוא יכול לשתות קולה. שום סכום כסף שבעולם לא יקנה קולה טובה יותר מזאת ששותה הברנש בפינת הרחוב. כל ה"קולות" שוות וטובות ".
כך גם בעיניי האובייקטים האמנותיים היום זהים זה לזה ומפוזרים באופן שווה במרחב המדיה. הגלובליזציה והמדיה האלקטרונית מביאים לסנכרון, והרכזות בסייברספייס מביאים תופעה זו לקיצוניות. וורהול, בחושיו המחודדים, ציין זאת. בסוף חייו וורהול עשה שימוש נרחב במחשב "אמיגה" כדי ליצור ולשכפל את יצירותיו.
בהקשר זהסוזן סונטאג מצטטת את קירקוג (1845) בן תקופתו של ראסקין שטען:
"בעזרת הדאגריאוטיפ יכול כל אחד לזכות בתמונת עצמו – לפני כן זכו לכך רק אנשי-השם, ובו בזמן נעשה הכול שכולנו ניראה בדיוק באותה צורה – וכך נהיה זקוקים לדיוקן אחד בלבד".
לגבי קרנות הפמסיה, אינני יודע מה יהיה בעתיד אני בונה על הפנסיה שלי, אני גם רואה אנשים סביבי בני 85+ פעילים, שמקבלים פנסיה, וגם ביטוח לאומי (יותר מעשרים שנה אחרי גיל הפרישה, פעם לא היו חיים כך הרבה ולא הייתה פנסיה)...
כנראה שיש כאן תמונה שאני לא יכולה לראות...
אנדי וורהול (היום היו קוראים לו וורקהוליק) הביא פריצת דרך באופן החשיבה והיצירה האמנותית. המכונות היו רק מכחול בו הוא הציג לראווה את התפישה החדשה. כלומר, יצירתו הייתה קודם כל רוחנית פילוסופית.
אחריו, היו הרבה חיקויים ו"פיתוחים" של אותו עניין בדיוק, ובמילים אחרות, מאז אנדי וורהול, לא הגיע עוד אחד כזה.
אבי, איך אתה מסביר את זה שכולם חושבים בצורה דומה ויש כלכך הרבה אי הבנות?
הי מיכל,
אהבתי "תרבות את-צריכה", ברור שהמכונה הולכת ומשטלתת על חיינו, השאלה היא האם זה טוב או רע?
ואיך האמנים ואנשים בכלל צריכים להגיב על כך? האם מצבנו הכללי טוב יותר לעומת המצב הקודם? הנה דבריו של אמן פופ אחר Raushenberg:
"נמצאתי תחת הפצצה מתמדת של דימויים ומידע מרחבי העולם באמצעות הטלוויזיה והמגזינים. חשבתי שיצירה הגונה צריכה לכלול את אותם המרכיבים, שמהווים את המציאות".
"אפרסמון" (1964) של ראושנברג
אם המציאות לא נראית לנו, אזי אנו משתמשים בכליה הממוחשבים לשנותה, כפי שמתרחש לאחרונה במרחב שלנו.. יתכן והזילות עליה דברת תיעלם, גיוו שהסייברספייס הוא מרחב שיוויוני יותר, שם אין "אנחנו והם", יש יותר "אנחנו"...
הי מיכל ותודה על התגובה!
השאלה היא מה עדיף? האם המצב בימיו של ראסקין שבו עבדו מגיל ילדות ועד צאת הנשמה, 12 שעות ביום ללא יום מנוחה, תנאים סוציאליים, ביטוח בריאות, איגוד מיקצועי וכו', בתנאים כאלה לא היה זמן לאמנות ושאר לוקסוס של פנאי, כיוון שעוסקים בהשרדות יומיומית (גם חיו אז מקסימום חמישים שנה, כך שעל פנסיה אין מה לדבר)..
הנוסטלגיה כנראה תמיד תהיה אבל למד?! אלה היו גם התנאים לפני המהפכה התעשייתית.
יתכן ועל היוצרים לעשות מהפך מחשבתי שיתאים את יצירתם לתנאים החדשים...
אמני הפופ ניסו זאת, לדוגמה אנדי וורהול:
"מישהו אמר שברכט רצה שכולם יחשבו בצורה דומה. אני רוצה שכולם יחשבו אותו הדבר... כולם יראו ויחשבו בצורה זהה ואנו נעשים כאלה. אני חושב שעל כולם להיות מכונות... כיוון שאתה חושב על אותם הדברים כל פעם. אתה עושה זאת שוב ושוב... ספרי היסטוריה משוכתבים כל הזמן. אין זה משנה מה אתה עושה. כולם חושבים את אותו הדבר, וכל שנה הדבר נעשה דומה יותר. אלה אשר מדברים על אינדיבידואליות בדרך כלל הם אלה השוללים את השונה, ותוך מספר שנים המצב יכול להיות הפוך. יבוא יום וכולם יחשבו מה שהם רוצים לחשוב ואז כנראה כולם יחשבו את אותו הדבר, כנראה שזה מה שקורה". ביצירתו הוא מימש טענות אלה: "אני מצייר בדרך זו בגלל שאני רוצה להיות מכונה, כל מה שאני עושה נעשה כמו מכונה, זה מפני שזה מה שאני רוצה לעשות, אני חושב שיהיה כביר אם כולם יהיו כאלה. למכונות יש פחות בעיות. הייתי רוצה להיות מכונה, אתה לא?"
אה ועוד משהו, לגבי המצאת המחשב מחדש או עשיית העבודה שלו....
ברור שהמכונות עוזרות ומיעלות, אבל נולדה גם תרבות צריכה חזירית למדי, ואם פעם לכל בנאדם היה זוג נעליים או שניים שהחזיקו מעמד 5 ויותר שנים... היום לכל אחד ובמיוחד לכל אחת יש עשרות של זוגות נעליים שמתחלפות בכל עונה (אם נישאר לרגע עם הסנדלר).
תרבות הצריכה הזו או כמו שאני קוראת לה "תרבות את-צריכה" משתלבת טוב עם המכונות והמיחשוב ההולך וגואה.
דוגמא נוספת ל"חזירות" היא מסחר אלקטרוני בבורסות ברחבי העולם. המסחר עבר מאנשים צועקים שמחליפים פתקים לאנשים צועקים מול מסכי מחשב, אך מכיוון שהכל ממוחשב, בנו "רובוטים" שסוחרים בבורסה בקצבים ובמהירויות לא אנושיות, ובכך יצרו צורך מיחשובי חזק יותר ומהיר יותר כדי להתמודד עם הפקודות המרובות למסחר.
אז יש דברים שהקידמה והטכנולוגיה יפים להם ויש כאלה שלא.
בכל מקרה, הטכנולוגיה התפתחה וממשיכה במהירות מטורפת, וכך אופן שהחיים השלב והנינוח התחלף במירוץ המטורף, שחלק גדול מהאנשים חי בו, עם תחרות הולכת וגוברת, וזילות המוצרים ההולך יחד עם זילות היחס של בני אדם זה לזה.
הי אבי,
בשעות העבודה, ייצור ממוחשב שווה ערך לייצור מכני, אך בשעות הפנאי כשאני כותבת כאן, או משתמשת במחשב ככן ציור, אז לא.
לצערי, שעות העבודה האפורות רבות לאין ערוך על שעות הפנאי שלי, בהן אני משתמשת במחשב ליצירה אינדיבידואלית.
מה שקורה, זה שאנשים מורידים אפליקציות, ויוצרים תמונות, סרטים, בלוגים, והם כלל לא מודעים שמאחורי כל אלה נמצאים פועלים שחורים על קו הייצור אשר יושבים שעות ומפתחים להם את זה.
שוב, במקרה שלי, אני שניהם, ולכן יכולה להבין את רסקין ואולי הפחד שלו.
כלומר, שעות העבודה המרובות והתפלות לא משאירות לי מקום ליצירה, משום שהעבודה עצמה, שפעם הייתה יצירה או חדוות היצירה, הפכה למוכנית.
לאה, כך היה בתחילת דרכו של הספר....
האנשים היו רוכשים דפים בדדים ונותנים לכריכה, כך שקשה מאד למצא שני ספרים זהים מאותה התקופה...
בצורה דומה היום טכניקת "שיתוף הקבתים" כ"א מרכיב לעצמו את האלבום משיריו שהוא אוהב....
לא רוכשים יותר "קובץ" שירים או סיפורים, הגולשים יוצרים בריקולאז' אישי....
אבי, ברור לחלוטין שכאשר מוצר הופך למוצר המוני הוא זול יותר ונגיש ליותר אנשים. הדוגמה של הספר שהבאת היא אכן נכונה. ובכל זאת, אני זוכרת שלפני כשנה וחצי הצעת לי להפיק ספר אמנותי מאיזו סדרה או ציור, כבר לא זוכרת. אני חושבת שהיכולת לבחור, בין מוצר המוני למוצר "עבודת יד" השילוב הזה הוא הטוב ביותר וכל אדם יכול לבחור לעצמו את ההעדפות שלו. זה עדיין נכון בתחום הדיור האפנה, תעשיית המזון ובהרבה תחומים. .
הי אביבית,
מעניין להשוות בין הפרה פורדיסטים והפרה רפאליסטים דוגמת ויליאם מוריס , השאלה האם תתיכן מגמה כזאת כאשר אנו מודעים לתיעוש, שהוא חלק מגופנו ותודעתנו (כל אובייקט בחחינו, מחיסונים ועד למזון מהונדס)... ויליאם מוריס ניסה, ונוכח שאין אפשרות מעשית כזאת...
הי מיכל,
השאלה היא האם ייצור "סדרתי" באמצעות מחשב הוא שווה ערך לקו היצור המכני עליו דיבר ראסקין...
כולם יושבים היום בקיוביקים מול מחשבים, אבל מייצרים דברים שונים מאד ואפילו אישיים...
הרי לא יעלה על הדעת שאייצר בעצמי מחשב, או תוכנה, לא אמציא את הגלגלג מחדש בכל יום, אשתמש בקיים כדי ליצור וריאציה אישית, בינהייתר כפי שציינת עקב המחסור החמור בזמן כפי שציינת...
אבי, אני עבורך כנראה אינני דוגמה. אני חסידה של אמנות ואומנות יחידנית לאורך כל הדרך. גם ברכישות שלי וגם בעיצובי האפנה שעיצבתי. מעולם לא עיצבתי דגמים לפסי ייצור המוני. הריהוט שאני אוהבת הוא ריהוט שהשקיעו בו עבודת יד אך בעיקר אהבה. הנה למשל אחד מארונות הספרים שלי. זו הדוגמה למה שאני אוהבת והרהיטים שלי משיבים לי אהבה גדולה.
אבל אני הרי לא דוגמה, נכון אבילה?
לאה