ג׳ון ראסקין

כתב ב-1895 על כך שפריחת הטכנולוגיה בימיו שהתבססה על מתכות וכוח מכני, הדיחה את עבודת היד והעץ. עידן עבודת היד היה פסגת הכישורים האינדיודואליים שתוצאתם מוצרים בעלי קסם ייחודי ומאפינים אמנותיים. אומן יחיד ייצר מוצר שלם - כסא, שעון, בגד, או וילון.  ניתן להניח שהוא הפיק סיפוק מיצירתו, בדומה לאמן המצייר ציור.  ברגע שהמכונה החליפה את מלאכת הכפיים, העובד האינדיואלי יצר רק חלק מזערי מהמוצר. עקב כך מיומנותו והנאתו נהרסו. במקומם באו השגרה, המונוטוניות, ויזע, שנלוו למשימות החדשות שהיו רק שבריר מהמלאכה השלמה, לדוגמה: ניסור פיסת עץ, ליפוף חוט, תפירת לולאה, או פרימת  בד. חזרה  חדגונית יומיומית, חדשית ושנתית זו פירושה ניצול מזערי מיכולותיו של העובד. לכן העובד והאמן נטו לראות בטכנולוגיה כמהרסת שלמות אנושית ואמנותית, והחלפתה בשעות ארוכות של יזע מונוטוני במפעל קודר.

עברו כ-115 שנים מאז, האם לדעתכם קביעתו של ראסקין נכונה גם היום בעידן החשמלי והדיגיטאלי, שמאיימים לא רק על הכוח הפיזי אלה על המוח והתודעה,  או שהייתה קביעתו טכנו-פסימיסטית אפוקליפטית?

(John Ruskin, The Crown of wild olive, Philadelphia  1895.)