על ערבות הדדית כערך עליון:

משום מה זכיתי לשמוע לאחרונה, ולא פעם אחת בלבד, את ראש הממשלה מזמין את שריו להיכנס איתו אל מתחת לאלונקה.  אני מניח שהוא לא התכוון למסע אלונקות ממש, כהמשך ל"גיבושון" שעשה להם לאחרונה,  אלא במובן המטאפורי בלבד.  כוונתו של רה"מ היתה כנראה ל"אלונקה" כסמל לערך החשוב של ערבות הדדית, ולכך שלא נוטשים חבר פצוע בשדה הקרב.

מנסיונו המר של החייל גלעד שליט למד העם היושב בציון, כי אוי לו לפצוע אשר גורלו תלוי בכך שביבי יסכים ללכלך למענו בדם את חליפתו היפה, ואוי לו לחייל המתבוסס בדמו על האלונקה, ואשר נאלץ להמתין עד שביבי יכנס עם שריו אל מתחת לאלונקה. אם לא ימות בינתיים מפצעיו, הוא עוד עלול למות על האלונקה מזיקנה.....

אינני יודע איזה נסיון יש לביבי בנשיאת אלונקות עם פצועי אמת ותחת אש אוייב אמיתית. אני מעיד מנסיוני האישי שזה מבחן עליון של חברות אמיתית, ומיצוי של ערך הערבות ההדדית, עד טיפת הדם האחרונה. כן! כך ממש, פשוטו כמשמעו.

אספר לכם עכשיו על מקרה שבו נפל בגורלי להיות שותף לנשיאת אלונקות בעת קרב. היו גם מקרים נוספים, ואולי אספר גם עליהם בהפגנה הקרובה או בהזדמנות אחרת, אם תגלו עניין.

חמישי ליוני 1967. צה"ל תוקף  חזיתית את מתחם אום כתף במדבר סיני. מדובר במתחם המצרי המרכזי, שהיה מבוצר ומוגן על ידי כוחות חי"ר ושריון, ובחלקו האחורי על ידי מספר סוללות תותחים, שהיו אמורות לפגוע בכל מי שיתקוף את המתחם מן החזית.  כיבושו של מתחם אום כתף היה אמור לפתוח את הדרך אל  תוך סיני, לכיוון תעלת סואץ.

הכוחות התוקפים נתקלו בהתנגדות עזה, ובאש יעילה של התותחים המצרים, אשר  מנעה את התקדמות כוחות השריון והחי"ר שלנו אל תוך המתחם המבוצר.

בתמונה: מיתחם אום כתף, מבט ממקום המיסתור על שדה הקרב

על גדוד הצנחנים במילואים, שאליו השתייכתי, הוטלה המשימה להגיע למתחם אום כתף מאחור, לפגוע בתותחנים המצרים, לפוצץ את התותחים, ולאפשר בכך לכוחות האחרים להבקיע אל תוך המתחם ולהשלים את כיבושו.

לקראת חשיכה, החלו מסוקי חיל האויר לבצע סבבים משטח היציאה אל השטח שנבחר לנחיתה בקרבת מתחם אום כתף.  לאחר מספר סבבים הבחינו המצרים במתרחש, והחלו להנחית אש ארטילרית על שטח הנחיתה.  כיוון שכך הוחלט על הפסקת הנחתת הכוחות לאחר שהונחתו במקום כשתי פלוגות וחצי בלבד.  כמובן שלא היה בכך כדי לגרום להפסקת הפעולה, אך זה כבר שייך לערך החשוב של דבקות במשימה, שאינו חלק מן הדיון הנוכחי.

הכוח שהספיק לנחות בשטח המיועד, יצא במסע רגלי מזורז לכיוון המתחם המצרי.  הניווט היה קל ביותר, שכן ניתן היה להבחין עוד מאזור הנחיתה באש שיצאה מקני התותחים המצרים, אשר ירו ללא הרף.

עם סיום המשימה היינו אמורים לסגת לאזור דיונות סמוך, ולהסתתר שם עד להשלמת כיבוש המיתחם ע"י כוחותינו, על מנת שלא ניפגע בשוגג על ידי הכוחות המסתערים על המתחם מן החזית.

המשימה הושלמה כמתוכנן.  התותחים המצריים וצוותיהם שותקו זמן קצר ביותר לאחר פריצתנו אל תוך המיתחם, וחדלו לחלוטין מפעילות.  בכך הושגה מטרת פעולתנו בשלמותה.

במהלך הקרב היו לנו נפגעים רבים – הרוגים ופצועים, והיה עלינו לשאתם איתנו בשלב הנסיגה אל החולות. עקב מספרם הרב של הנפגעים, לא היה די באלונקות שלקחנו איתנו, ונאלצנו לשאת חלק מן ההרוגים בשמיכות.

במהלך הנסיגה נפצע לוחם נוסף מאש החיילים המצרים, ועל מנת לפנות לו אלונקה, הועבר הרוג נוסף לשמיכה.

בתמונה: לוחם פצוע ממתין לפינוי במקום המסתור 

מסע האלונקות היה קשה במידה שלא תתואר. רגלינו, ובמיוחד של נושאי האלונקות, שקעו בתוך דיונות טובעניות, שהגיעו לגבהים שלא ראינו כמותם בדיונות המוכרות לנו בישראל. ובכל פעם שהיה עלינו לטפס במעלה המדרון התלול של דיונה שכזו, היו נכנסים מתחת לאלונקה שני לוחמים נוספים, כדי לסייע. לא מיותר להוסיף שכולנו היינו תשושים וצמאים מאד מלילה ארוך של צעידה עם ציוד כבד ושל לחימה, שעבור רובנו הגדול היתה הלחימה הראשונה בחייהם. מלבד המים שכל לוחם נשא במימייתו עם צאתנו לקרב, לא היו מי שתייה.  לא לפצועים ולא ללוחמים שלא נפגעו.  בשלב מתקדם של הנסיגה, היה ברור לגמרי שאם יפגע ולו רק עוד חייל אחד נוסף, לא יהיה בכוחנו להתמודד עם נשיאת הנפגעים, ויהיה עלינו לשכב לצידם ולחכות לחסדי שמים.  למרבה המזל הצלחנו להגיע למקום המסתור ללא נפגעים נוספים, ולאחר מספר שעות של המתנה, ולאחר שאחדים מטובי חברינו נפטרו בידינו מאבדן דם, הגיעו מסוקים ופינו את הנפגעים, ואנו חזרנו רגלית אל הכביש החוצה את המתחם שנכבש בינתיים על ידי כוחותינו. שם פגשנו בכוח של לוחמי שריון אשר החיו את נפשותינו עם מיכלי המים הלוהטים שלהם, ואשר טובים מהם לא באו אל פי מעולם, ושם נאספנו על ידי אוטובוסים, שהובילו אותנו אל המשימה הבאה.

לאחר המלחמה שוחחתי עם מפקד הגדוד שלנו, שהוא אחד מגדולי הלוחמים שהיו לעם ישראל בעת החדשה, ושאלתי אותו מה היה עושה אם בשלב הנסיגה היה לנו נפגע נוסף. תשובתו היתה קצרה וברורה: "היינו מרכזים את ההרוגים, וממשיכים בנסיגה בלעדיהם, והיינו חוזרים לאסוף אותם בתום הקרב".   לשמע דבריו חשתי תיסכול וגאווה. תיסכול על שלא חשבתי בעצמי על פתרון כל כך פשוט ומתחייב, וגאווה גדולה על כך, שערך הערבות ההדדית שעליו התחנכתי מילדות, ובמיוחד במהלך השרות הצבאי, הוטמע בי כל כך עמוק, עד שלא שקלתי בכלל את האפשרות להשאיר בשטח את גופות חברינו המתים, ולו גם לזמן קצר. היה ברור לי, כמו לשאר חבריי, שאין מפקירים חברים בשטח, גם אם זה יוביל לכך שכולנו נמצא שם את מותנו.  אין בלבי שום ספק, שהפתרון של השארת ההרוגים בשטח, עד שיווצרו תנאים לפינויים, הוא הפתרון הנכון והמתבקש בתנאים מסויימים,  אך אני מאושר שלא נאלצנו להתמודד עם הצורך להחליט כך.

בתמונה: ממתינים לפינוי

עד כאן חזרה בזמן אל מסע אלונקות נשכח.  מה הקשר בינו לבין מסע האלונקות שביבי קורא לשריו להצטרף אליו? באמת שאיני יודע.  בינתיים אנחנו אלה שנושאים אותו ואת שריו על גבנו, ואנחנו אלה שפושטים אליו יד ומתחננים שיחזיר לנו את חברנו האובד – החייל גלעד שליט, כדי שיוכל להצטרף אלינו ולסייע במשימה הקשה של נשיאת ראש הממשלה על גבנו. המשקל שעלינו לשאת הולך וגדל, וכוחנו הולך ותש....