98 זוגות אוסטרליים מגלים סודות מחדר המיטות ■ אצלכם במיטה זה בדיוק אותו דבר

מה שיפה בספר 'יומנים מחדר המיטות' של בטינה ארנדט, רב מכר בינלאומי שתרגמה עכשיו לעברית עטרה אופק ויצא בהוצאת ידיעות אחרונות, הוא שכל אחת ואחד ימצאו כאן את עצמם. בגלל זה הוא כל כך מרתק. מעבר לאפשרות המציצנית הנפלאה להיכנס למיטותיהם של 98 זוגות אוסטרליים שניהלו יומני סקס במשך חצי שנה עד שנה לבקשתה של ארנדט, שהיא פסיכולוגית קלינית, מטפלת מינית ובעלת תוכנית רדיו, מכריח אותנו הספר הזה להתעמת עם המיניות שלנו והרבה יותר קשה מזה - עם מערכות היחסים שלנו.

כיוון שרק בחלקיק קטן ממערכות היחסים המתוארות בספר שוררת התאמה - הרוב הוא כל מיני טרגדיות מבאסות של אי התאמה בצרכים, במאוויים, ברצונות ובתשוקות של בני הזוג. אולי ניחשתם - ברוב המכריע של המקרים, הגבר רוצה יותר סקס, או הרבה יותר סקס מהאשה, דבר שמוביל לכך שבמשך רוב חיי הנישואין הוא מתחנן אליה לסקס, דבר שמוביל להמון עצבים ומתח במערכת הזוגית.

רק בקרב זוגות מעטים המצב היה הפוך, שהאשה רצתה הרבה יותר מין מהגבר, ובזוגות האלה, המתוארים בספר, הנשים בדרך כלל עזבו את הגברים שלא סיפקו את הסחורה. למה הגברים לא עזבו את הנשים שלהן אלא נשארו וקיטרו לאורך כל השנים - עשרות שנות נישואין? את זה גם אני שאלתי את עצמי. בספר אין תשובה לשאלה הזאת, פרט לאהבה. הם הצהירו שהם אוהבים את נשותיהן, ואולי גם פחדו שבחוץ לא מחכה להם משהו טוב יותר.

הגברים רואים בסקס לא רק סיפוק צרכים גופניים, אלא גם חיבור אינטימי. הנשים בהחלט היו מוכנות להסתפק לשם קרבה בחיבוק, בשיחה, במגע הרבה פחות חודרני. הן כועסות שכל ליטוף עלול להוביל לסקס ומנסות לכן להימנע ממגע בכלל. "אני יודע שלטיפה לא תביא לי שום סקס" אומר קלייב בספר, "אז זה יותר כמו להגיד: אני אוהב אותך. אני מת להיות איתך. רק לגעת בך זה סוג של חיבור ממני אלייך. אני עדיין פה. אני עדיין מעריץ אותך. הלו! לאן נעלמה חתולת המין שאיתה התחתנתי?"

ולמה נוצר אי השוויון הזה מלכתחילה? ארנדט מצטטת מחקרים רבים שמצביעים על חוסר השוויון ההורמונלי בין גברים לנשים - בכל אשם הטסטוסטרון כמובן, שלגברים יש ממנו והרבה, ולכן הם מנהלים מלחמות ומאכלסים בשפע את בתי הסוהר - וגם רוצים סקס. הולדת הילדים והסיפוק הרב שהם מסבים לאם - גם סיפוק גופני - גם הוא מרכיב מכריע. גם העייפות כמובן. שני המינים מגיבים אחרת לעייפות ולצרות ובעיות בכלל - הגברים רואים בסקס תרופה לכל בעיה, הנשים חייבות להרגיש איזושהי רוממות רוח והתלהבות מלכתחילה כדי שראשן יהיה פנוי לסקס, ולא לבוא אליו מתחתית הקיום.

יומנים מחדר המיטות. תרגום מצוין של עטרה אופק

מתישהו נצברת ביחסים המון טינה סביב הנושא - המדובר, או ברוב המקרים הלא-מדובר. לפעמים 'מתפשרים' על תדירות כלשהי 'באמצע', בין התדירות הרצויה לבעל לבין התדירות הרצויה לאשה, לפעמים האשה 'מנצחת', והתדירות מתייצבת על שואפת-לאפס. לפעמים הבעל 'מנצח' ומכתיב סקס מרובה ומכאני, והאשה עוצמת עיניים וחושבת על אנגליה. בכל מקרה התחום העצוב הזה מעכיר את כל שאר היחסים במקום להיות מקור לשמחה ולסיפוק.

לפעמים מפרידים כוחות, כמו שמספרת מוניקה בספר: "כשמנעתי ממנו סקס, זו מעולם לא היתה פעולה מכוונת מבחינתי. זה פשוט קרה אחרי פעמיים איומות של דפיקות דפוקות, שהובילו לתקופה ארוכה של אי ודאות וגרמו לי לחשוב: 'אוי, אלוהים, אני מקווה שהוא לא ירצה סקס הלילה', עד שהוא החליט לפעול ועבר לחדר הפנוי, ושם הוא ישן מאז ועד היום". אצלה, הבעיה התחילה בגלל הילדים: "מרגע שהייתי אמא לשני תינוקות, הרגשתי שהגוף שלי שייך להם. ומאז התחלתי להרגיש שזה דוחה שגבר מבוגר עדיין זקוק להתרפק עלי כמו תינוק, וכל ההצגה הזאת והבלגן שכרוך בה פשוט מגעילים אותי. זה כאילו שהפכתי מזונה לאמא, ושני התפקידים נשארו נפרדים מבחינתי". וזאת, לאחר שהיא מעידה על עצמה שלפני הולדת הילדים - "הייתי בת זוג תובענית בטירוף".

הגברים לעומתה דיברו בעצב על ההשפלה הכרוכה בדחייה התמידית, ערב ערב, ועל ההרגשה שנשותיהם עושות להם טובה, כשהן סופסוף מסכימות לשכב איתם. כשכמה מהם הודיעו שנמאס להם לנדנד, ושהם משאירים מעתה ואילך את היוזמה בידי הנשים - היוזמה הזאת פשוט לא הגיעה, וחיי המין גוועו.

בטינה ארנדט. "יבוא לך"

מה הפיתרון של ארנדט? אין לה ממש פיתרון מוחלט, אבל עד שתומצא הגלולה להחזרת החשק הנשי, 'הוויאגרה הוורודה' היא קוראת לה, היא מייעצת לנשים פשוט "לעשות את זה", כלומר ליזום יחסי מין וגם להסכים להם אפילו במצב של היעדר תשוקה. לא לחכות לתשוקה כתנאי לסקס. היא אומרת, ומוכיחה ממחקרים וגם מסיפוריהן של הנשים שהשתתפו במחקר הזה שלה, שנשים אכן נהנות ממין עם גברים אהובים, ומגיעות לאורגזמות, גם אם מלכתחילה לא חשו תשוקה. היא אומרת שמנגנון התשוקה הנשי אטי הרבה יותר מזה הגברי, ולחכות לו זה בערך כמו לחכות למשיח, לכן יש לוותר על מיתוס התשוקה, ופשוט לפעול - לעשות סקס. בססמת גוטה לדינה ב'מציצים': יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך.

הפיתרון של ארנדט נשמע מאוד הגיוני, ואכן הספר מאוד אופטימי ומסתיים בכך שעצם כתיבת היומנים קירבה בין הזוגות - ואני ממליצה מאוד על הספר: הוא מרתק כשלעצמו ומלמד ועשוי להוביל רק לטוב. גם התרגום של עטרה אופק - ולא קל לתרגם ספר שכולו זיונים ותקיעות - נהדר. אבל - אבל אני, באופן אישי וציבורי, לא מסכימה איתה. לי ולאישיות החריגה והפרפקציוניסטית שלי, התפישה הזאת לא מתאימה.

היא כותבת שהביקורת העיקרית נגדה היתה מצד הפמיניסטיות, שטוענות שנשים לא צריכות להכריח את עצמן לעשות סקס בשביל בעליהן כשהן לא ממש רוצות בו. לדעתי הבעיה היא אחרת. השאלה איך אנחנו תופשים מין. איך כל אדם תופש אותו. האם כסיפוק צרכים גופניים, כמו אכילה וכמו שינה, או כמו חיבור עילאי בין בני אדם. אם כצורך גופני, אזי אין ספק שאנחנו שונים בצרכים הגופניים שלנו ויש כאן בעיה. זה כמו להתאים את התפריט שלי לתפריט של צד ב', את הרגלי השינה שלי לאלה של זולתי - וזה נשמע לי אבסורד. אני תמיד ראיתי בכל אדם אחראי לסיפוק צרכיו הגופניים באמצעות עבודת יד, ותמיד נחרדתי למשל מסינגלים שחייבים ישר להתחבר כי הם חייבים לספק את צרכיהם הגופניים - ומאמללים מישהו שלא מודע כלל לכך שהוא על תקן יד ימין.

הבעיה, לדעתי המטורפת והחריגה, שאני לא מעוניינת במין סתמי. בכלל. אולי בגלל שבצעירותי היו לי תמיד מאהבים, ולא חברים, והם עשו עניין מאוד גדול ממין, וטקסי, וחשוב, ונתנו לו את הכבוד הראוי לו, ולא גרנו יחד - וזה לא היה דבר שעושים בלילה כי במילא נכנסים למיטה, אחרי שמצחצחים שיניים, ומתגלגלים במקרה זה אל זו - בשבילי מין זה דבר חשוב וקדוש אפילו, שכן עושים רק בתשוקה, ובכוונה רבה, ולא במקרה כי התגלגלנו זה לכיוון זו בחושך. נשרטתי והוחתמתי לנצח בעניין הזה. ואם יש צרכים דחופים, דואגים להם לבד, כך אני חושבת.

אני חלילה לא סוברת שהתפישה הזאת מתאימה לכולם. להיפך. היכרתי רבים שהתאים להם 'מין הזוג הנשוי' - כך אני קוראת לו, עם הפיג'מות אחרי צחצוח השיניים, כשנכנסים למיטה כל אחד מהצד שלו. לי לא. אותי זה מכבה מיד. בספר הגברים מקטרים הרבה על התדירות של המין, כמעט שלא על האיכות שלו. אשה אחת, מאלה הבלתי מסופקות, הקבוצה השנייה, הנדירה, תיארה מין מאוד מרגש וסוער כתנאי להנאתה. הרוב תיארו מין 'סטנדרטי' לגמרי, כמו איזה סוג של כדור הרגעה יומי או דו-שבועי. וזהו? אולי נתקלתי בגברים ה'לא נכונים', אבל באמת איתרע מזלי ופגשתי גברים שראו במעשה האהבה יותר מזה.

ותנו לי ללכת צעד קדימה בתיאוריה הפסיכית שלי - וסלחו לי ואל תסקלו אותי: הצירוף של נישואין ומין זה לא שוס. אמנם יש רבים שמתחתנים בין השאר כדי לסדר לעצמם מין קבוע, אבל מין ממש טוב ומרגש ונהדר, לדעתי לא קורה כל כך בנישואין ובטח לא עם אב ילדייך, כיוון שיש איתו מה שקוראים בסוציולוגיה כפילות סטטוסים. קשה לראות אותו בכל הכובעים האלה של הבעל, המאהב, האבא וזה שצריך להתקין את המדף במטבח (ולא עושה זאת למרות ניג'וזייך), כי זה פשוט טו מאץ' ומערב מין בשאינו מינו. שלא לדבר על השחיקה הבלתי נמנעת בתשוקה אחרי איקס שנים. ואני לא מתכוונת אחרי שבועיים או איקס חודשים, כי להיפך, דרוש זמן לא מבוטל להגיע להתאמה. גם המגורים המשותפים לא מי-יודע-מה תורמים למסתורין הנדרשים ללהבה הנחשקת.

אני צריכה מין שמתחיל בטקסיות, ושמפשיטים אותי, ושיהיה לו צד מילולי נרחב. וצחוק, ומוסיקה. וישר בשלב הזה אני מאתרת את חסרי הביטחון, כי גברים שלא מסוגלים לצחוק תוך כדי מין, מאושר, אלה גברים שחושבים שצוחקים עליהם, ולא איתם. אני צוחקת בסקס שלי. אני מאושרת. וכיום, גם מפאת נדירותו אני מאושרת.

ובחיים שלי, לא הצלחתי ממש לשלב מין וילדים קטנים. תפקיד האמא בהחלט התנגש לי עם האשה המינית, כפי שכמה נשים מתארות בספר. לא רק בגלל שהייתי עייפה. שני התפקידים האלה לא השתלבו לי, וגם את האבא והמאהב לא הצלחתי לשלב בגבר אחד. זו בעיה שנשים לא כל כך אוהבות לדבר עליה. כי שור-בארור שאנחנו מצליחות לעשות כל מה שמצפים מאיתנו: אשת קריירה ואמא ומאהבת וטבחית וכל הבולשיט הזה. אבל פרט לתקופה שהיו לי ילדים קטנים, לא היה גבול לתשוקתי, גם כבחורה צעירה וגם כאשה, ועדיין תמיד תיעבתי את 'מין הזוג הנשוי' ולא הסכמתי שיכפו אותו עליי, והיו כמה גברים שבהחלט ניסו - מין שבלוני ובנלי ומשמים ומשמין - והם אפילו לא היו בעלי!

לכן מאוד הזדהיתי עם הכתוב בספר. כולל הכל, גם ייסורי המצפון, ההרגשה התמידית שמשהו לא בסדר איתי. שכולם מבטאים בו - הנשים והגברים. וזו הרגשה שמאוד קשה לחיות איתה. אני בחרתי עשר שנים מחיי להיות אמא, ורק אחר כך חזרתי להיות האשה המינית שהייתי, שאני. זה היה בשבילי או/או. לכן, אם הילדים שלי היום מראים איזה שמץ של חוסר נחת כלפי המיניות שלי - אני יורה בהם על המקום! ■

בתמונה למעלה: יאן ואן-אייק, נישואי ארנולפיני (1434), בצל המיטה הזוגית - הנה לכם זוג נשוי שהוא סמל התשוקה. תראו את ההתלהבות!