♦ ה—2 באוגוסט קרוב מאד, אבל אין עדיין הסכמה בין הנשיא לקונגרס על הגדלת הגרעון הרשמי ♦ בלי זה, הממשל יחרוק. גם אם לא תהיה עצירה מוחלטת של הכלכלה, הכל יצלע, שלא להזכיר את הסכנה לירידת רמת האשראי של ארה"ב ♦ ללא אישור, אין כסף. האם הגימלאים לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות לחם וחלב? האם יקורקעו המזל"טים האמריקנים ויופסקו החיסולים הממוקדים החשאיים בפקיסטן? ♦ אבל איך אפשר להשיג פשרה כאשר אובמה תובע קיצוצי מס ואילו הרפובליקנים רוצים קיצוצים בתוכניותיו היומרניות והבזבזניות של הנשיא? ♦ עד שתקראו את השורות האלו, מסתבר שתהיה הסכמה. ארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על כך, אבל מי יהיה זה שייכנע ומי יכופף את מי במאבק בין אובמה לרפובליקנים? ♦

א. בן אהרן

אמריקה זקוקה לכסף. ואם אין אפשר להשיג כסף, לפחות עליה להתיר לעצמה להגדיל את תקרת האשראי. לנפח את החוב הלאומי בעוד מיליארדים או טריליונים של דולרים. בלי זה, היא לא תוכל לתפקד. וזו, השגת התקציב, יכולה לקרות רק אם הקונגרס יקבל חוק שמגדיל את גג הגרעון הלאומי.

משום מה, המשימה הפשוטה הזו, שנעשתה עשרות פעמים מאז מלחמת העולם השניה, לא מצליחה להתבצע. ויש כה הרבה אשמים בדרך...

לא נשאר הרבה זמן. השני באוגוסט מגיע בתחילת השבוע הקרוב. אבל מנהיגי אמריקה, אובמה הנשיא ובית הנבחרים שבידי הרפובליקנים, פשוט אינם מצליחים לסכם על פשרה שתאפשר לממשל להמשיך לפעול.

קשה להאמין שעד לשעה שתקראו את השורות האלו הבית הלבן והקונגרס לא יגיעו לכלל הסכמה. בעוד הנשיא מוותר על התוכנית שלו, שנדחתה בידי הרפובליקנים, מתמודדים המנהיג הדמוקרטי של הסנאט והמנהיג הרפובליקני של בית הנבחרים עם שתי תוכניות על תמיכת הקונגרס. אובמה כמובן יוכל להטיל וטו, אבל הוא לא ירצה למנוע את הגדלת הגרעון שרק היא תאפשר לארה"ב להמשיך לתפקד.

בלי זה, הממשל יחרוק. גם אם לא תהיה עצירה מוחלטת של הכלכלה, הכל יצלע. נזקקי סעד וגימלאים יפסיקו לקבל את קצבתם החל מהחודש הלועזי הקרוב. איך תוכל ארה"ב להמשיך לפעול בכל החזיתות שלה, מעירק ועד אפגניסטן, בלי תקציב ובלי אשראי? איך ימשיך הממשל לנהל את אמריקה?

האם הגימלאים לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות לחם וחלב? האם יקורקעו המזל"טים האמריקנים ויופסקו החיסולים הממוקדים החשאיים בפקיסטן?

ומה יקרה לבורסה האמריקנית, ומה יקרה לבורסות בעולם בכלל בעוד ארה"ב מקרבת את עצמה למצב שבו רמת האשראי שלה עלולה לרדת? היא רחוקה ממצב של "חדלת פרעון" כפי שכמעט קרה ליוון. אבל עליה לחלץ את עצמה מן המשבר לפני שיהיה מאוחר מדי, עבורה ועבור שאר העולם.

ובכל זאת, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, הפוליטיקאים ממשיכים לריב. לצד עבודה על תוכניות מעשיות, יש מריבות שמזכירות שוק או גן ילדים יותר מאשר את מנהיגות המעצמה הגדולה ביותר בעולם.

אובמה המיתמם 

היום האחרון מתקרב והפשרות רחוקות, כותבים הלינג וקרסקה, אנשי ה"כוכב העיר של קנזס". "אכן, נקלענו לעסק ביש ממדרגה ראשונה".

איך זה קרה? הם שואלים. הרי פעם זה היה כל כך פשוט, להעלות את תקרת החוב האמריקנית. והיום, יש כאן מריבה שכוללת חילופי האשמות, הטחת סיסמאות ועלבונות דרך התקשורת הממוחשבת, הרשת המשודרת וכל שאר העיתונים."

התשובה היא "בהישג יד", כותב ה"בוסטון הראלד". והעיתון, מן הותיקים בכל ארה"ב, יוצא נגד הנשיא, כשהוא מסכם את הימים האחרונים ואת התנהגותו רצופת הסתירות והחד צדדית של אובמה.

המשבר הראשון פרץ עוד לפני שבועות כאשר הקונגרס הזכיר לנשיא שהוא זקוק להעלאת תקרת החוב, אבל בית הנבחרים הרפובליקני לא יאשר זאת בלי קיצוצים נרחבים. אובמה היה מוכן לפזר הבטחות לקיצוצים עתידיים, אבל בפועל הוא רצה שיאשרו לו את הרחבת האשראי ואפילו העלאות מס, בלי להתחייב לשום דבר מעשי. הרפובליקנים עמדו בסירובם, ואובמה, שאינו יכול על פי החוקה לכפות את בית הנבחרים לציית, זרק את הכדור אליהם. מה יש להם להציע?

מאז ניסו הדמוקרטים והרפובליקנים להציע פתרונות, כשהם מגששים אחרי דרך בינים. אובמה ישב בצד וחיכה.

המשבר האחרון לשעת כתיבת שורות אלו החל ביום שני אחה"צ. הבית הלבן מסר כי הנשיא אובמה אישר תוכנית לצמצום הגרעון שהועלתה בידי מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, רייד. רייד הציע קיצוצים בסדר גודל של 2.7 טריליון דולרים תמורת העלאת תקרת החוב, והחשוב ביותר, התוכנית שלו לא כללה העלאת מסים, הטאבו של הפוליטיקה האמריקנית.

זה היה אחרי הצהרים. תוך כמה שעות, הופיע אובמה בעצמו כדי לשאת נאום מתוקשר היטב. נאום שבניגוד לגישתו הדו מפלגתית לכאורה של אובמה היה כולו חד צדדי ורצוף האשמות נגד הרפובליקנים. אובמה חשף את כוונתו להטיל מיסוי על עשירי אמריקה, והשמיץ אותם באוזני הציבור. לא רק את המיליארדרים שמחזיקי מטוסי סילון פרטיים, אלא אפילו את אלו שכל חטאם הוא משכורת בסדר גודל של מאתיים אלף דולרים בשנה ובלשונו של אובמה הם הפכו ל"ביליונרים".

אובמה גם קרא לאזרחי אמריקה "להציף את הקונגרס בשיחות טלפון שתובעות לאשר את דרישותיו שלו".

ואחרי זה, תמה ה"בוסטון הראלד", אובמה עוד מעז להאשים את הרפובליקנים בפוליטיזציה?

אפשר להבין את אובמה. הוא סיבך את אמריקה בחוב ענק למען ה"רפורמה בבריאות" שלו שמעניקה זכויות למובטלים ולאלו שאינם רוצים לעבוד. אובמה אינו רוצה לוותר על התוכנית הזו, כפי שמתחייב מן המחיר הענק שלה, ולכן הוא דוגל בקיצוצי מס, ודווקא כאלו שניתן להחתים עליהם את הרפובליקנים, כדי להגיש להם את החשבון הפוליטי ביום הבחירות. המפלגה היריבה מבינה את התכסיס וממאנת. ועל זה יצא קצפו של אובמה.

האזרחים יוצאים לקרב 

שנים מתחרים ביניהם על תוכנית כלכלית חדשה. הארי רייד הדמוקרטי בסנאט וג´ון בונר הרפובליקני בבית הנבחרים. המשותף לשנים: הם רוצים קיצוצים והם נגד העלאת מסים. השאלה היא על הפרטים, ועד כמה תהיה זו תוכנית מעשית לטווח ארוך או תוכנית ארעית שרק תדחה את המאבק האמיתי לעוד חצי שנה.

התוכנית של בונר תחסוך לאמריקה 1.2 טריליון דולרים תוך עשר שנים. היא גם אוסרת על הוצאות נוספות. החלק היפה שלה הוא הקמת ועדה דו מפלגתית שעליה לאתר סעיפים בתקציב שניתן לבטל כדי לחסוך 1.8 טריליון דולרים בשנה הבאה, עוד לפני הבחירות. העלאת גג הגרעון היא זמנית, לששה חודשים, כדי לבדוק שהבית הלבן אכן עושה את המוטל עליו.

"זו תוכנית אחראית אם כי איטית", כותב ה"בוסטון הראלד", אם כי עיתונים אחרים מהשמאל יוצאים נגדה.

התוכנית של רייד פחות מעשית ולכן היא עשויה יותר למצוא חן בעיני אובמה, שחושש, בצדק, מפגיעה בהישג היחיד שרשם לעצמו, הרפורמה בבריאות.

לאובמה יש כמה בעיות עם התוכנית של בונר. אחת מהן היא בכך שהקיצוצים שיידרשו לא יהיו לטעמו. השניה היא שהוא לא יצליח להעלות את המסים באמריקה. השלישית היא שיתברר שהרפובליקנים ניצחו אותו, את הנשיא הדמוקרטי...

אובמה שלח את יועציו לרמוז שהוא תמיד יכול להטיל וטו בקונגרס על הצעת בונר, כפי שהקונגרס יכול להגביל את תוכניותיו שלו. והוא גם פנה, כזכור, לציבור, להפעיל לחץ על הקונגרס בטלפון ובדואר האלקטרוני, כשהוא מפזר איומים על הגימלאים המסכנים שיישארו ללא כסף לאוכל.

וזה עבד.

שיחות טלפון הציפו פתאום את הסנאט ואת בית הנבחרים. שרתי הדואר האלקטרוני קרסו כמה פעמים מחמת העומס. האמריקנים הראו לנבחריהם שאכפת להם.

מספר השיחות הממוצע לשעה הגיע ל-35 אלף. זה פחות מרשים כאשר מביאים בחשבון שבימים רגילים יש 20 אלף שיחות כל שעה. וגם מספר השיחות הגדול בעקבות פנייתו של אובמה אינו מהוה שיא. בימי הויכוח הגדול על התוכנית של אובמה לרפורמה בבריאות, שזו שיצרה את הרקע למשבר הנוכחי, מספר השיחות לשעה הגיע ל-50 אלף!

אבל בגבעת הקפיטול ראו בכך, בצדק, "הצפה". "העם האמריקני מתוסכל בגלל שאין פשרה", מסר דיויד פלוף, היועץ הבכיר של אובמה. הוא רק לא ציין שלפשרה צריכים להיות שני צדדים, וגם הצד של אובמה לוקה בחסר.

מה שלא אמר היועץ עדיין היה ברור לציבור האמריקני, מפני שגם מרכזית הבית הלבן הוצפה בשיחות. גם עיתונאים התלוננו על כך שהמספר שלה היה תפוס, וזאת גם לאחר שעות הפעילות הרגילות.

לא כל המתקשרים לקונגרס מחו נגד עקשנותם של הרפובליקנים. היו כאלו שהתקשרו כדי להביע תמיכה או למחות דווקא נגד הנשיא. כך לפחות טענו דובריהם של כמה מבכירי הרפובליקנים.

הפוליטיקאים עוקבים בדאגה אחרי התגובה הציבורית. זה מפתח שיכול ללמד אותם איך צפוי הציבור להצביע בבחירות לנשיאות ב-2012. מי ייחשב לצד המפסיד והמזיק בויכוח הנוכחי, ומי יהיה זה שיצטייר כאביר שנלחם למען אמריקה?

דעת הקהל היא זו שתקבע במידה רבה מה תהיה הפשרה שתושג ומי יתכופף ראשון.

אידיאולוגיה מפתיעה 

הלינג וקרסקה, מציירים תמונה מדאיגה של וושינגטון. "פשרה לא תיתכן" למרות שכל המערכת הפוליטית האמריקנית והדמוקרטית בעולם בנויה על פשרות.

מדוע? בגלל שהפוליטיקאים מגלים, באופן יוצא דופן, עקשנות בנוגע לעקרונות שלהם.

דייל ניומן, פרופסור למדעי החברה מאוניברסיטת מיזרוי, טוען שלשם שינוי יש כאן "אנשים שמאמינים באידיאולוגיה שלהם". ולכן "אין מקום לתמרן".

אובמה יכול רק לקנא, לשם שינוי, בנתניהו, בגלל שבכנסת הישראלית תמיד אפשר למצוא פוליטיקאים שמוכנים להתגמש ולהחליף צדדים...

מדוע הקשיחות הפתאומית הזו? יש לכך כמה הסברים.

ראשית, אובמה הוא נשיא יוצא דופן. יש לו אידיאולוגיה שניתן להגדיר כסוציאליסטית. ואמריקה, בניגוד לנשיא שלה, אינה מאמינה בחובת החברה לדאוג לחלשים שאינם מוכנים להתאמץ. עוזרים רק למי שעוזר לעצמו.

שנית, הקיטוב בחברה הולך וגדל. אובמה, שהגיע לבית הלבן עם גלי תמיכה ללא תקדים, הצליח לאבדם ככל שהמציאות התנגשה עם התוכניות שלו. בבחירות של אמצע הזמן הרפובליקנים זכו ברוב בבית הנבחרים וכמעט השתלטו על הסנאט.

ושלישית, הנבחרים החדשים לקונגרס הגיעו מלאי מרץ, נכונים לקרב. יש 87 רפובליקנים חדשים בבית הנבחרים, והבוחרים שלהם רצו שהם ייאבקו נגד הממשל ולא ישתפו איתו פעולה. חלקם כה עקשנים עד שהם מתנגדים גם להצעת הפשרה של בונר, האיש שלהם.

ג´ים קסלר, מנהיג אירגון פוליטי דמוקרטי-מרכז, מאשים כי "יש מאה רפובליקנים שלא יסכימו להעלות את גג הגרעון בשום תנאי שבעולם". מסתבר שהוא מגזים, אבל זה עדיין משקף את התחושה של אנטי אובמה שבבית הנבחרים.

אבל צריך לזכור שיריביהם אינם נוחים יותר מהם לפשרה. הדמוקרטים בבית הנבחרים אינם מוכנים לתמוך בקיצוצים עמוקים בתקציבי הסיעוד והבריאות. כל אחד והאג´נדה שלו. "הדמוקרטים לא יתפשרו על מה שחשוב להם", אומר וודי קוזאד, בכיר לשעבר במפלגה הרפובליקנית.

"ואל תנסו אפילו להרהר על פשרה בסנאט, שם הקשוחים משתי המפלגות לא יזועו ולא ינועו", כותבים הלינג וקרסקה.

אך יש משהו משותף לדמוקרטים ולרפובליקנים. כולם אינם בוטחם באובמה. כולם חושבים שהוא מוכן יותר מדי לויתורים לצד הנגדי.

בנסיבות כאלו, האם יש מקום לצפות לפשרה?

"מעולם לא היה ויכוח כל כך גדוש בשנאה", כותב ג´ו גנדלמן, העורך הראשי של "הקול המתון".

אז אולי זו הנקודה המרכזית באמת. לא האידיאולוגיה ואפילו לא החשדנות. השנאה שהתפתחה פתאום בין נציגי המפלגות.

וזה בעידן אובמה, שהכריז עם בואו לבית הלבן על מדיניות דו מפלגתית...

האמריקנים פוחדים וכועסים

איך מגיב מר אזרח פשוט על המחלוקת שמעכבת את התקציבים? הוא ממורמר, מתוסכל, כועס ופוחד.

קחו למשל את פיל פיגנאטארו, שהקדיש את חייו לארה"ב, ושימש כטייס בחיל האויר האמריקני. עתה, בדימוס, הוא "מלא רגשות ואף אחד מהם אינו חיובי", מתאר ה"בלומברג".

"כל הרגשות השלילייים שרק תוכלו לחשוב עליהם, זה מה שאני חש, כשאני רואה שאין פשרה, והם מוכנים להרוס את הכלכלה", אומר פיגנאטארו בן ה-65.

אבל לא הכלכלה באופן כללי מציקה לו, אלא החשש לעצמו. "לטוב ולרע, הגימלה שלי כולה תלויה בממשל", אומר האיש שנתן לארה"ב את חייו.

לא רק איש הצבא לשעבר כועס. יותר ויותר אמריקנים "פקחו עינים והתנתקו ממנהיגי הקונגרס ומאובמה גם יחד".

הפחד מעיק עליהם. בשנים באוגוסט, בלי הגדלת תקרת הגרעון, לממשל לא אמור להיות כסף לשלם ביטוח לאומי, הטבות לקשישים וגם לא לעמוד בחוזים עם אנשי עסקים. יתכן שזו גישה מוגזמת במקצת, אבל זו התמונה השחורה והמדכאת שצייר אובמה בראיון לתקשורת. הוא איים עוד כי הריבית על האשראי, על המשכנתאות ועל ההלוואות לרכב "יזנקו השמיימה".

וגם מי שמתנגד לאובמה מעומק הלב חייב להודות שהוא בעל כשרון דיבור יוצא מהכלל.

בעוד אמריקנים רבים, כמו פיגנאטארו ואחרים, דלים ממנו, נאבקים עם ההכנסה החודשית המתמעטת מול ההוצאות הגדלות, יש כאלו שאינם חייבים לדאוג לעתיד. הארי רייד, ראש הסיעה הדמוקרטית בסנאט, אמור להשתכר 193 אלף ו-400 דולרים לשנה לפי המידע הרשמי. אבל גם בלי זה יש לו נכסים ומשאבים בסדר גודל של 9.4 מיליון דולרים. למקונל, איש המפלגה הרפובליקנית, יש אפילו יותר, 19.8 מיליון דולרים. איש מהם לא יגוע ברעב או ייאלץ לקצץ בתקציב האישי שלו.

הייפלא שהציבור האמריקני מואס בפוליטיקאים שנאבקים ביניהם ומאיימים על הכנסתו הדלה?

"אין להם קשר למציאות", אומר שריל קרול, בת 51, אלמנה מניו ג´רסי. מאז הלך בעלה לעולמו היא מממנת את הוצאות הבית, עליה ועל שתי בנותיה, מן החסכונות וההשקעות, ההולכים ומצטמצמים. "היה צריך שבקונגרס ישב אמריקני ממוצע, שיודע כמה קשה לאזן את התקציב המשפחתי", היא אומרת. "אז היינו רואים איך מושגת עסקה להגדלת הגרעון תוך שבוע לכל היותר!"

סקר של ה"וושינגטון פוסט" ורשת האי.בי.סי, בין 1001 אמריקנים, מראה כי 45 אחוזים "מאד לא מרוצים" מהאופן שבו אובמה מתמודד (או לא) עם הגרעון. 77 אחוזים אומרים כי הרפובליקנים לא היו מספיק מוכנים להתפשר בנושא הזה.

סקר של הסי.אנ.אן, שנערך יום לאחר מכן, הראה כי אחוז מאוכזבי אובמה בעליה, עד 54 אחוזים. מספר הבלתי מרוצים מן הרפובליקנים עמד על 55 אחוזים. הדמוקרטים יצאו יחסית בסדר, עם 49 אחוזים מאוכזבים בלבד.

התיסכול והכעס שוררים בכל שכבות החברה האמריקנית. "הפוליטיקאים משתי המפלגות מנותקים מן המציאות", אומרת פרופסור (בגימלאות) דוריס קאפלו, בת ה-63. העיתונאי שריאיין אותה מצא אותה ממתינה בתור לרכבת התחתית בתחנה ההומה של גרנד סנטרל. קאפלו שייכת למפלגה הדמוקרטית, אבל גם היא סבורה כי "רובם היו בוושינגטון יותר מדי זמן. צריך אנשים בעלי נסיון, אבל עליהם להיות מחוברים למצביעים שלהם".

כמובן, חלק מן הזעם נובע מן הנאומים של אובמה, שמסית ללא הרף נגד הקונגרס ומאשים את חבריו, בעיקר את הרפובליקנים, שהם פוגעים בפרוסת הלחם של משפחות במצוקה ושל קשישים.

אבל אי אפשר להתעלם מן הנקודה האמיתית בדבריו, וגם לא מאחריותו של הנשיא לעקשנותו האישית שלא לקבל את הצעות הפשרה שהעלו רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד. בשל ויכוח אידיאולוגי ויותר מכך, קרב ראשון בדרך לבחירות 2012, העלאת הגרעון הכמעט רגילה של ארה"ב נדחית ונדחית, ואזרחים רבים חוששים לגורל המשכנתא, המכונית ואפילו הלחם של השבוע הבא.

מסתבר מאד שעד שתקראו את השורות האלו, כבר תושג פשרה. אבל האם האמריקנים ישכחו עד הבחירות את המאבק שנעשה על חשבונם ועל גבם?