העירו לי שארבעת הפוסטים האחרונים שכתבתי היו נורא עסוקים בנוסטלגיה - מעיל צמר ישן, קולנוע גת, הימים שלפני הטלפונים הסלולריים והנוף שמשתנה מאיזו גבעה בגבעתיים.

והאמת שזה הרבה יותר מ"כמה פוסטים", אני איש של העבר. תמיד הרגשתי קצת לא שייך ל"מודרניות" הזו מסביב (שהיא תמיד כמובן, משתנה וחדשה מדי יום) ואולי שהייתי צריך להיוולד בתקופה אחרת.

אני מחלק את זה לארבע:

רטרו -  הזיכרון הקולקטיבי הוא גם סלקטיבי, ואפילו שבדרך כלל מדובר על דברים שלא הכרתי באופן אישי - אני מצליח "להתגעגע" אליהם. אני מסתכל על סרטים שמציגים תקופות של לפני עשרים או שלושים או ארבעים שנה והכל נראה לי נורא תמים ומזמין. אז אני נורא אוהב את התוכנית "מה יש" אפילו שלא ממש שמעתי אותה ברדי, או תוכנית הטלויזיה "הקרוסלה". אני אפילו רואה שידורים חוזרים של סטרסקי והאץ כאילו שגדלתי עליהם.

נוסטלגיה -אבל לצד הזיכרון הקולקטיבי יש לי גם את הזיכרון האישי, חוויות ילדות, חוויות התבגרות וכו'. לא כל הזיכרונות טובים, אבל אני עוד עורג למכונת זמן שתיתן לי לחוות את הכל מחדש.

היסטוריה - לא רק המקצוע החביב עלי בתיכון ולא רק אחד הערוצים החביבים עלי בטלויזיה. אני אוהב ללכת ברחוב ולהרגיש את העקבות של אלו שצעדו בו לפני. תמיד נעצר לקרוא את השלטים בתל אביב שמסבירים משהו על ההיסטוריה של בניין זה או אחר (בדרך כלל קשור למחתרות), או לראות תמונות של מקומות שאני מכיר כפי שהם נראו לפני 50 שנה ולנסות להשוות.

קלאסיקה - הדברים הנצחיים, שהצליחו לשרוד את נגיסת שיני הזמן הם הטובים ביותר - ביטלס, קט סטיבנס, בוב דילן, סיימון וגורפינקל, ציפי שביט (סתם, נו). VH1 ולא MTV. ולא רק במוזיקה - הרומן שלי עם אנני, שייקה אופיר, מונטי פייתון, מושונוב ובראבא. אתמול ראיתי שני פרקים של החמישיה הקמארית ב"ערוץ הבידור הישראלי". איזה כיף היה.

מישהי כבר אמרה לי שזה גובל בחולניות ושאני מגזים. ולרגע חשבתי שאני לא מכיר אחרת, ככה הדברים נמדדים אצלי וזהו. אבל האמת היא, שלצד כל העבר הזה שמאחורי, יש לי חיבה יתרה גם לדברים חדשים. מהניילונים. עם ריח נקי. דברים שעוד לא התלכלכו.

אז הפוסט הבא יהיה על משהו חדש לחלוטין.

***

אני לא תמיד קם בשבת בבוקר בשעות כאלו, אני חושב שהתרגלתי לישון מעט מהמילואים.