האינסטינקט הראשון שלי היה לחבוט בפגע היהיר ולסלק אותו בבושת פנים, יחד עם פמלייתו הראוותנית. בחמת זעם תפסתי במטאטא, והנפתי אותו , מוכנה להניס את הפולשים ולדלוק בעקבותיהם עד שייעלמו, כעכברושים, מעבר לקרן הרחוב. אלא, שרגע לפני שהספקתי לממש את זממי, נגלתה בפני סבתי עליה השלום, כשהיא מתרה בי באצבע צרדה.  "כשהקופה דופקת, המוזגת שותקת!", הוכיחה אותי, ואני- נצר לשושלת עתיקה של מוזגות אוזבקיות- הרכנתי ראש ונתתי להיגיון הצרוף שבחוכמה העתיקה, לחלחל.  חיש קל התעשתי, זקפתי ראש, מרחתי על פרצופי את הטוב שבחיוכיי,  ובקול צוהל חזרתי באוזני כל  על הכרזתו של הבמאי, מהסצינה הקודמת של סיפורנו. "בירות לכולם, וודקה לנטשה!!" הכרזתי, וצודדתי מבט לעבר האיש הגדול. משנוכחתי שאינו עוצר בעדי, הודיתי לסבתי מקרב לב על עצתה הטובה, והפניתי  את מרצי  ואוני למלאכת המזיגה.

כה שקועה הייתי בנהרות הענבר שזרמו מברזי הבירה, ובקצף העולה על גדות הספלים האדירים, עד שלא היה לי פנאי להגות באירועי השעות האחרונות. אולם, כשהתיישב הבמאי מולי על הבאר, הוצפתי תרעומת גועשת, על התפרצותו החצופה לדלת אמותיי, ועוד לפני שסבתי הצליחה לעצור בעדי, גלגלתי את זעמי על לשוני, והטחתי אותו בדיוק בין עיניו.

שלא במפתיע, התגלה הבמאי כבעל עור של פיל, והוא ניער מעליו את מחאותיי כזבובים טורדנים.  

"את חייבת להתקדם עם הזמנים מוזגת " צחק  צחוק עמוק ומגרגר, שהרעיד את בטנו הגדולה , והושיט לי יד, "נעים מאד "פלינט קרינגטון". זהו כמובן לא השם שהעניקה לי אמי בלידתי, רק ש"איציק שפיצנגלט" לא הוביל אותי רחוק. מזכירות ששמעו את שמי, ראו לנגד עיניהן צל כחוש וממושקף, ודחו את בקשותיי לקביעת ראיון באדישות מתנשאת, כך שבסופו של  דבר, נאלצתי להיפרד ממנו, ולהחליפו בשם שרמנטי יותר. ואכן, מרגע שהפכתי לפלינט , נפתחו בפניי כל הדלתות. השאר- מוזגת- היסטוריה. את יכולה לשאול כל אחד, אני הדבר הבא!".

למשמע הדברים הללו, נמלאו עיניה של הכוכבנית התורנית שנתלתה על זרועו של קרינגטון, דמעות של אושר והתרגשות, והיא מחאה כף,  סוחפת אחריה את עדת מעריציו המריעים. קרינגטון חייך בהבנה, ובעודו משכשך רגליו בכוכבנית, שבינתיים נמסה לשלולית, והזמין סיבוב נוסף, OTH.

"הדור החדש של המציאות שונה מאד מקודמו",  הסביר לי . "הקונספט החדש משלב חדשנות עם נוחות וחיסכון. לא עוד משתתפים הנעקרים  מבתיהם, ומיטלטלים בים , באוויר וביבשה, ונעקצים מנחילי יתושי אנופלס בג'ונגלים האנטילים, על מנת לזכות ברגע של תהילה. לא עוד מבחנים מתישים ואודישנים קורעי לב בדרך אל וילה כזו או אחרת, לא עוד! . אני, מוזגת, מביא את המציאות הביתה. לא צריך בשביל זה לזוז מהכורסא. בואי!,", הזמין אותי להתלוות אליו. "אראה לך".

פעורת עיניים הסתובבתי במחנה אשר הוקם בן לילה באורווה האחורית, בעוד קרינגטון סוקר בפני בגאווה בלתי מסותרת, את  ערכת ,"פגעי הטבע".  "הערכה התמימה הזו", חכך את ידיו, מסוגלת לייצר סופות טרופיות של עד 460 קמ"ש לשעה, גשמי מונסון, כפי שנוכחת, מגיפות מלריה , רעידות אדמה, וצונאמים ברמה בינונית.  הציוד שלנו כולל מיכליות בקיבולת של מעל 1,000 מ"ק, ואנחנו מטפילים כמות כפולה של מים מלוחים בשעה. וכאן- כלובי יתושים, זבובים, לטאות, ושני נחשים. גם מפוח כמובן-עם אפשרויות כוונון מתקדמות, המותאמות לרוחות צנטריפוגליות, שהאפקט שלו מוגבר כשאנו משחררים לתוכו עלים ושקיות ניילון. יש לנו גם אפשרות לייצר תנאי חום וקור קיצוניים, לחות, ערפיח, וגשמי מטאורים.  בפן האנושי, שהוא לא פחות חשוב, אני נעזר בגדודי סטטיסטים המשמשים על תקן של כוחות סיוע והצלה, רופאים, פליטים, רווקים, יתומים, זמרות, רוקמים בסתר, ואפילו בחורה אחת, שבצעירותה, קראה ספר חוץ מהפייסבוק. בקיצור, אנשים איכותיים שנולדו לתהילה".  

"אסונות אמת הם צרה צרורה", הוסיף פלינט. "הם אף פעם לא מתרחשים בעיתוי נח בכלל, ובשעות צפיית השיא  בפרט, וכשהם מתרחשים, הם נוטים לקרות באיזורים נידחים, בלי אף צלם מקצועי בסביבה". "והאיכות המחורבנת של הצילומים הסלולריים" ספק כפיים מיואשות," כל ההנאה נפגמת , ואף אחד לא מרוויח מזה. בסופו של דבר, יושב בן אדם בסלון, אחרי יום עבודה.  צופה בטלוויזיה, מה אכפת לו אם הוא רואה צונאמי לחופי הודו המזרחית, או הוריקן בקליפורניה, ובינינו, מה אכפת לו מתי או איך, או אפילו אם, האסון אוטנטי?.

אכפת לו שהשידור יהיה ב- HD.!,  אכפת לו שתהיה לו יכולת השפעה!. שיוכל לשנות סדרי עולם בסמס!. זה כן!

אני, מוזגת, זיהיתי את החסר, ואני מספק את הסחורה- אסונות מבוקרים, בתנאים ספונטניים. ריאליטי במיטבו".

"אז זוהי המציאות!", חשבתי לעצמי. "כמה פשוט".

פשוט?

פשוט??!!

פשוט???!!!