המהפכה יכולה להסתיים רק בבחירות

אדוני ראש הממשלה, זה לא הדיור. זו מהפכה חברתית, עכשיו זה כבר ברור גם על גבי כותרות העיתונים. והיא לא תעצור עד שתראה אותך וחבריך מפנים את מקומם לדור חדש של הנהגה. זו מחאה של דור שהגיע לידי ייאוש וחוסר תקווה. "התקווה" אותה סיסמה שאתם מנהיגי המדינה לימדתם אותנו לזכור בעל פה, נלקחה מאיתנו בכל תחומי החיים, מהמדיני ועד לחברתי הכלכלי והתרבותי.  מהסיבה הזו תוכנית החירום שנאלצת לחבר, או כל פתרון נקודתי אחר שתציעו לא יעבור. הזעם והתסכול רחבים מכך ומבקשים להגיע לידי זיכוך.  לא ברור כיצד יסתיים המאבק, אבל ברור שכדי לסיים אותו אין מנוס מלפתוח את המערכת הפוליטית לספוג לתוכה את הזעם והרצון לשנות. כדי להימנע מאלימות מיותרת ואיומים פנימיים על יציבות המדינה, הדרך היחידה לנתב את הזעם אחרת היא לאפשר לאזרחים להתמודד ולהצביע.  

אז נכון, המחאה אמנם התחילה מקבוצת אוהלים בודדים שהוקמה ברחוב רוטשילד.  אך כמו התפרצות של הר געש המתרחשת ברגע אחד, קדמו להתפרצות זו תהליכים רבים ומורכבים. אך מרגע ההתפרצות נשטפה הארץ ברוח המחאה שהפכה במהרה לרוח מהפכנית המוחקת שכבות של ציניות ומעניקה אופטימיות מחודשת לאלו שכמעט התייאשו. אחוז התמיכה בקרב הציבור עולה על 85%, העיתונות מחבקת את המאבק, אנשי הרוח והאמנים מגיעים למאהלים להביע את תמיכתם, אנשי ההון מבינים את כאבם ואפילו השרים כבר ממהרים בזהירות להביע תמיכה. המעבר ממחאה למהפכה אינו רק סמנטי, הוא מכוון ישר אל ההבדל במטרה. אין כאן מאבק שאפשר לחסל בעזרת הבטחות והסכמים משום שלא קיים יותר האמון הזה בין מנהיגי המדינה לאזרחים.

משרד ראש הממשלה פרסם כי עלות ריצוי כלל דרישות המחאה תעלה על 60 מיליארד שקלים. סכום כזה העובר ממקום אחד למשנהו אינו יכול לעבור ללא שינוי מהותי ודרמטי בסדר העדיפויות במדינה. הוא אינו יכול להתקיים בסדר הנוכחי ומחייב הכרעה ציבורית מודעת בין התועלת לעלות. ממשלה ימנית הנקרעת בין שיקולים מדיניים לשיקולים כלכליים אינה יכולה לבצע שינוי כזה, אין לה את הכוח הפוליטי כמו גם את הלגיטימציה של בוחריה לבצע כאלו שינויים.   מכיוון שכך יהיה נבון יותר מבחינת הממשלה להקדים תרופה למכה ועל מנת למנוע כאוס ציבורי לאפשר למפגינים לקבל את התחושה שיש להם אפשרות לשנות מבלי שיהיה צורך לשבור את הכלים.

ההפגנות בשבת האחרונה ובירושלים ביום לאחריה סימנו קו חדש בהיקף ועוצמת המחאות. לאחריהן התחילו חסימות כבישים ומעצרים. האלימות אינה נמצאת עדיין ברוח הרחוב אבל ישנה התכוונות לכך וניכר שאין לאף אחד כוונה להתקפל ולחזור הביתה. המחאה הזאת התארגנה דרך רשת האינטרנט בצורה ספונטנית ומהירה., אין לה ארגון שיכול להציג רשימת דרישות ולקבל פשרות.

 אם המחאה הייתה נותרת סביב הדיור בלבד הרי שכנגד התוכנית של ביבי היה מי שיציג דרישות ברורות משלו, ואחרי מספר דין ודברים היו יוצאים עם פשרה, הכרזה, מנצחים ומפסידים. אלא שאין כאן הנהגה ריכוזית אחת שתוכל לשתק את גל המחאה כמו שאין כאן רצון לשתק אותה. לא ניתן להציב רשימת דרישות ברורה משום שהיא ארוכה, מסועפת ומבוססת על תחושת הייאוש המשותפת והתקווה הנוצרת מעצם המאבק. כאלו הן מהפכות, הן צומחות מלמטה עם רוח של אופטימיות, מצרך חשוב בגל החום הנוכחי.

 רוח האופטימיות היא רוח המהפכה. בכך ובדרך בה התפשטה ברשת האינטרנט היא דומה לגל המהפכות שפקד את המזרח התיכון. אך היא נבדלת מהן בכל השאר. זוהי אינה מהפכה הדורשת להפיל שלטון רודני ונתקלת במשטרה הנאבקת בין נאמנות לשליט או לעם. זו אינה מהפכה המדברת על הפלת המשטר כלל. היא מתקיימת בתוך השיח הדמוקרטי וצומחת מתוכו. היא שואפת להחיות אותו מחדש, להחזיר לציבור את הכוח שלו. לכן זוהי מהפכה חברתית. אמנם גל המחאות עודנו נעדר מטרות הברורות לחלוטין לכל אחד מהמפגינים או התומכים, אך ברור להם דבר אחד- הם אינם מוכנים יותר לשחק את המשחק. הם לא יקנו את הבטחות השקרים של הפוליטיקאים, הם לא יתנו לפלג אותם דרך השיטה הקואליציונית של התמקחות ומכירת החלש והם לא יסכימו לשלטון הטייקונים הסגור. אך בעיקר הם לא יקבלו יותר את המובן מאיליו.

מכיוון שכך טווח האפשרויות לניתוב הזעם אינו גדול. אי אפשר לשכוח שחודש ספטמבר והשלכותיו מתקדמים ללא התחשבות במחאה החברתית כלכלית המתרחשת פה. גם ראש הממשלה יודע שיציאה לעימות מדיני כאשר יציבות שלטונו מעורערת ברמת הרחוב היא הימור מסוכן. הוא יכול בעזרת יועציו להגיע אל המסקנה כי עימות כזה יכול אולי לחלץ אותו מהמשבר ולאחד את השורות בדרך בה המדינה הזו יודעת לעשותך זאת הכי טוב, סביב העימות המדיני. אך מצד שני מעמד הביניים המוחא הוא הכוח שמרכיב את הצבא שאמור לבצע את המשימה. אם המחאה תגלוש אל שורות הצבא תאוריית קורי העכביש של נסראללה עוד עשויה להתגשם. מישהו מיועציו של ראש הממשלה חייב להסביר לו. האפשרות השנייה העומדת בפניו היא לתת לעם להכריע, בשתי הסוגיות ובכל הסוגיות. דרך כך ישיג שקט ברחובות לפחות למראית עין ויחזיר את הוויכוח לרמה הפוליטית ולסדר הכוחות המוכר.

לא ברור אם קיימת עדיין החלופה השלטונית הנדרשת על ידי קולות המחאה, אך אין בחוסר התשובות ניגוד לצורך למנוע כאוס וקריסה חברתית.. פתיחת הדיון הציבורי על המערכת הפוליטית וחלוקת העוצמה השלטונית יכולה להכניס דם חדש ורעיונות חדשים אל מערכות מקבלי ההחלטות. היא תיאלץ את כלל המפלגות לקחת בחשבון את כללי המשחק החדשים ולמצוא את הדרך לספק את הדרישות. בין אם יהיו אלו מפלגות ותיקות או מפלגות חדשות, מנהיגים חדשים יופיעו ויוכלו להשלים את התמונה. ושוב, סביר שגם אז לא יפתרו כל הבעיות אבל המשחק הדמוקרטי יוכל להמשיך לעבוד.

ביבי אולי לא האשם היחידי, כך גם שריו. אולי אשמה בכך החלודה הדמוקרטית שהצטברה כאן, חוסר חזון מדיני או עייפות וייאוש של דורות שלמים. אבל רוח המהפכה והתרבות הצומחת מתוכה לא ייעלמו אלא יתגברו אם לא יקבלו מענה מספק. ביבי ושריו ייאלצו לשלם את המחיר, ולו רק בגלל שהיו כאן ועכשיו כשכל זה התפרץ.  אם יפנימו זאת מהר אולי עוד יצליחו להתמודד מחדש בבחירות הקרובות.