מדינת ישראל גועשת; גבינה לבנה היתה לדגל אדום, רופאים מאשפזים את עצמם, ואפילו המדוזות החליטו לזרום הלאה, אולי בניסיון אחרון לפרוץ את המצור על עזה או לצרוב את התודעה של השכנים מדרום. סיפור המאבק הוא סיפורם של אלה הקוראים, לכאורה, להגברת ההתערבות והפיקוח הממשלתי מחד, ומנגד ה”טייקונים” אשר מעוניינים, לכאורה, לשמר ולהרחיב את שליטתם במשק. אנחנו משתמשים במילה “לכאורה” מכיוון שלא ברור אם המצב המתואר בתקשורת ובמקורות יודעי דבר הוא אכן המצב, אך זה יספיק לנו בתור נקודת מוצא. איזו קבוצה תנצח? במסגרת הקיימת, כנראה ששתיהן. כמו במקרה של אהבה ושנאה, ה”שמאל” וה”ימין”, אם מותחים אותם עד הסוף, מובילים לאותה נקודה. גם אלה הקוראים להגברת ההתערבות הממשלתית וגם אלה שרוצים משק שנשלט על ידי מספר מצומצם של חברות ענק ישיגו את מבוקשם מכיוון שהשאיפות שלהם הרבה יותר קרובות ממה שנהוג לחשוב והן נתמכות על ידי גורמים חוקיים, חברתיים, בטחוניים, ותרבותיים. מי שיפסיד הוא ציבור הצרכנים והעובדים בכלל והמעמד הבינוני בפרט. החדשות הרעות הן שמדינת ישראל עדיין בגיל ההתבגרות - גופנית ונפשית - ועל כן מצפים לה ימים סוערים, אולי אלימים, וכמה גלים של התרגשות מרעיונות חסרי תוחלת. החדשות הטובות הן שעם הכוונה נכונה, ועם חלוף הזמן, יש סיכוי שהיא תתבגר.

מבחינה חוקית, שיטת הממשל בישראל מעודדת חקיקה והקצאת משאבים על בסיס סקטוריאלי ופופוליסטי; מבחינה חברתית, הציבור הישראלי הוא פסיפס של מהגרים חדשים ופחות חדשים ושל קבוצות דתיות שאף הן מורכבות מתת-קבוצות בעלות השקפות עולם שונות באופן מובהק; מבחינה בטחונית, ישראל ניצבת בין הים התיכון לבין מרחב עמוק ועוין, וגרוע מכך, אין לה גבולות מוגדרים. נציין שאיננו מכוונים לעובדה שגבולותיה של ישראל אינם מוכרים על ידי גופים בינלאומיים (את הדיון הזה נשאיר לפעם אחרת), אלא לעובדה שישראל עצמה לא הגדירה באופן ברור את גבולותיה: אזרחים ישראלים חיים תחת הגנת הצבא באיזורים שעליהם החוק הישראלי לא חל באופן רשמי (יו”ש), אזרחים ישראלים חיים תחת החוק הישראלי באיזורים שהמדינה מכריזה מדי פעם שהיא מוכנה להחזיר במשא ומתן עתידי (רמה”ג), ובנוסף, מדינת ישראל מספקת שירותי מכס, ביקורת גבולות, חשמל, מים, וכו’ לאיזורים שלא חל עליהם החוק הישראלי באופן רשמי ולא חיים בהם אזרחים ישראלים (רצועת עזה). שוב, איננו נוקטים עמדה בעד או נגד צמצום או הרחבה של הגבולות, אלא רק מציינים שבשלב זה אין לישראל גבולות מוגדרים; מבחינה תרבותית, תרבות הדיון בישראל סובלת ממשך תשומת לב קצר ,נהייה אחרי פתרונות קסם, וציפייה למנהיגים גדולים מהחיים שיכולים לעשות כל מה שירצו, אם רק ירצו. הסיבות לכך הן גם מקומיות - עודף אירועים, לחץ, תסמונת פוסט-טראומטית על רקע השואה ו\או המלחמות ו\או הפיגועים - וגם עולמיות - טלויזיה רב ערוצית, תרבות ועומק הדיון ברשת האינטרנט, והירידה הכללית ביכולת של צרכני תקשורת להתרכז ולזכור. כפי שנראה בהמשך, הגורמים החוקיים, החברתיים, הבטחוניים, והתרבותיים יוצרים ביחד דינמיקה שאינה מבשרת טובות למעמד הבינוני בישראל. ועתה, לחדשות בהרחבה. 

מבחינה חוקית, ישראל סובלת משתי בעיות עיקריות: היעדר חוקה, ושיטת בחירות שמאפשרת ומעודדת מפלגות סקטוריאליות. חוקה אמורה לקבוע את אופי  המדינה בקווים כלליים, ויותר מכך, היא אמורה להסדיר את הדרך בה חוקים נחקקים. חוקה אינה אמורה בהכרח להפיג את המתח בין הקבוצות השונות בעם, אלא לספק בסיס לאיזון בין שאיפות שנמצאות בתחרות מתמדת. אם לשתמש בדוגמא מהחודשים האחרונים, חוקה שמגינה באופן נחרץ על חופש הביטוי היתה יכולה לחסוך לנו את “חוק החרם”, לא בגלל שהחוק שמאלני או ימני, אלא בגלל שהוא מונע מקבוצה אחת זכויות שיש לקבוצות אחרות. בדוגמא אחרת, חוקה היתה כנראה מונעת שינוי רטרואקטיבי של תמלוגי הגז, לא בגלל שהיא בעד או נגד “טייקונים” אלא בגלל שלא סביר לשלול באופן רטרואקטיבי זכויות קניין שניתנו כחוק, אפילו אם הן ניתנו לקבוצה שנתפסת כחזקה. במקרה של “חוק החרם”, יש עדיין סיכוי שבג”צ יתערב על בסיס אחד מחוקי היסוד או תקדים אחר. חוקי היסוד של ישראל הם מעין חוקה, אך רובם ניתנים לשינוי בהצבעה בכנסת ברוב רגיל, ואפילו אלה מהם שזכו לשיריון מיוחד ניתנים לשינוי ברוב של 61 חברי כנסת. הכנסת של מדינת ישראל נבחרת על ידי העם בשיטת בחירה יחסית ועם אחוז חסימה נמוך במיוחד. כתוצאה מכך, בישראל יש יותר מפלגות מאשר אוניברסיטאות, והציבור “נהנה” מתשע ממשלות שונות בעשרים השנים האחרונות. השיטה מקנה כוח-יתר למפלגות קטנות ועל כן מעודדת חקיקה והקצאת משאבים על בסיס סקטוריאלי, בד”כ לטובת מפלגות שאינן בעלות דעות נחרצות בנוגע לנושאים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית (חרדים, גמלאים, וכו’). 

מבחינה חברתית, אין צורך להרחיב. ישראל מורכבת מצברים, עולים מצפון אפריקה ומערב אסיה, עולים ותיקים וחדשים ממזרח אירופה, עולים חדשים ממערב אירופה וצפון אמריקה, יהודים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, דרוזים, בדווים, בהאים, וכו’. החברה היהודית בישראל מורכבת מחילונים, מסורתיים, חרדים, חרדים משיחיים, חרדים אנטי-ציוניים, חילונים אנטי-יהודיים, יהודים שאינם מוכרים כיהודים על ידי המדינה, וכו’. בנוסף, למרות שהחינוך נמצא בידי הממשלה, יש בישראל מגוון של מערכות חינוך על בסיס תכנים וערכים שונים. הבעיה החוקית והבעיה החברתית מזינות אחת את השנייה, כשקבוצות מיעוט זוכות לייצוג-יתר ברשות המחוקקת ודוחפות חוקים והקצאת משאבים שמקדמים קבוצה אחת על בסיס השאר ובכך מקשות על יצירה של בסיס ערכי משותף. 

מצבה הבטחוני והמדיני של ישראל לא טוב. יש הצעות לשיפור מימין ומשמאל, אך שתי הקבוצות עדיין לא הגיעו להסכמה על גבולות המדינה. עם זאת, נראה שיש רוב בעם התומך בנסיגה מיו”ש, אולי אפילו מהגולן, בתמורה לערובות שיבטיחו את המשך קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודית. את ההצעות שלנו לפיתרון או ניהול הסכסוך נשאיר לפעם אחרת, מה שחשוב לענייננו הוא העובדה שהנושא המדיני-בטחוני היה ונשאר גולת הכותרת של הדיון הפוליטי בישראל. כתוצאה מכך, כל שאר ענייני היום (והלילה) נדחקים לשוליים. יתרה מזאת, גם כאשר יש דיון על עניינים חברתיים או כלכליים “נייטרליים”, הנושא הבטחוני-מדיני חוצץ בין שותפים טבעיים ומונע שינוי. לדוגמא, ההפגנות בשדרות רוטשילד מתבססות, בניחוש זהיר והכללה גורפת, בעיקר מצעירים בני 25-45, משכילים יחסית, חילוניים יחסית. לכאורה, יש ציבור גדול בין דוברי הרוסית בישראל שנופל לתוך המשבצת הנ”ל ושמוטרד מאותם עניינים. עם זאת, העניין הבטחוני מפריד בין שתי הקבוצות ולכן יש סיכוי נמוך שהן יתמכו באותה מפלגה ויביא לשינוי מתוך המערכת הפוליטית. כאן המקום להזכיר את הגורם הדתי, אשר משמש אף הוא כגורם חוצץ בין שותפים טבעיים ו”מגן” בכך על הסטטוס-קוו הבטחוני-מדיני. רבים מהמצביעים הדתיים אינם תומכים טבעיים של “ארץ ישראל השלמה” או מעריצים גדולים של צה”ל (למרות שהם נסחפים יותר ויותר ימינה עם השנים), ובאופן כללי הם נוטים לא לאמץ עמדות נחרצות בנושאים הנ”ל ולהתרכז בתקציבים הרלוונטיים להם. לכאורה,  החרדים וקבוצות שונות בציבור הדתי הן שותפות טבעיות למהלך בטחוני-מדיני (כפי שהיו בימי רבין), אך הולך וקטן הסיכוי שהן ישתפו פעולה עם ה”שמאל” הישראלי, אשר מצידו הולך והופך לאנטי-דתי באופן מובהק. כל הקבוצות הנ”ל הן חלק מתהליך דינאמי שמעודד הקצנה כתגובת נגד, ודוחף כל אחת מהמפלגות הקטנות לעבר אינטרסים הולכים וצרים. בנוסף, המעמד הבינוני של ישראל הרבה יותר מגוון היום מבחינה עדתית, דתית, וערכית משהיה בדור הקודם, וטוב שכך, אך הרב-גוניות שלו מקשה עליו להתאחד במאבק על אינטרסים משותפים.  

מבחינה תרבותית, ישראל “נהנית” מטלויזיה רב-ערוצית, גישה לאינטרנט, טלפון נייד לכל תלמיד, ומיטב תכניות הריאליטי. לטוב או לרע, המכנה המשותף של היושבים בציון צר יותר משהיה בימי ערוץ אחד העליזים. המכנה המשותף גם נמוך יותר, אבל (גם) את זה נשאיר לפעם אחרת. הנקודה היא שקשה למקד את תשומת הלב של קבוצה גדולה מספיק בציבור על נושא אחד, ולאורך זמן. קשה במיוחד כשמדובר בנושא מורכב אשר אינו בנוי מעלילה ברורה כמו אלה שניתן למצוא בתכניות טלויזיה. התופעה הנ”ל משותפת לרוב תושבי העולם, אך היא בעלת משקל משמעותי יותר במדינה עם חברה הטרוגנית ואתגרים בטחוניים,מדיניים, וחברתיים שדורשים תשומת לב ציבורית מתמדת.  

עד כאן תיאור החברה והממשל. ראינו שישראל נמצאת בגיל ההתבגרות, בלי “גוף” בעל גבולות פיסיים סופיים, וללא “אישיות” מאוחדת ויציבה אשר מאזנת בין הדחפים והשאיפות השונות. בנוסף, איתרע מזלה והיא גדלה בשכונה לא ידידותית, ועל כן היא יושבת בבית ורואה יותר מדי טלויזיה. בסדר, אבל איך זה קשור לסוציאליסטים וטייקונים? לפני שנבהיר את הנקודה הזו, צריך לעבור על קצת תיאוריה. קארל מארקס כתב בזמנו על כך שהמדינה ואמצעי האכיפה שלה הם כלים בידי בעלי ההון. בחזונו, המדינה היתה אמורה להפסיק להתקיים כתוצאה מפריחה של סוציאליזם המורכב מאגודות שיתופיות למיניהן. זה עלול להישמע כמו אנרכיזם, וזה אכן לא רחוק מכך. מאז מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה, החזון הסוציאליסטי “התפתח” וכיום התפיסה המקובלת היא שהמדינה היא כלי בידי העם. שישים שנה מאוחר יותר, ובצד אחר של העולם, הכלכלן ג’ורג’ סטיגלר פיתח את תורת ה”לכידה הרגולטורית” (Regulatory Capture).  על פי סטיגלר, שזכה בפרס נובל בכלכלה על עבודתו, הממשלה אינה יוצרת מונופולים במקרה, אלא מתאימה את הרגולציה לצרכים של חברות גדולות, אשר “משתמשות” בכוח של הממשלה בכדי למנוע תחרות (נשמע מוכר?). ֿ

בחזרה לישראל. אם להתבסס על התיאוריה לעיל, האם זה אומר שעדיף שלא תהיה ממשלה? לא. האם זה אומר שכל ממשלה בהכרח תהפוך לכלי בידי “טייקונים”? לא. עם זאת, זה אומר ש”טייקונים” וקבוצות של בעלי עניין תמיד ובהכרח ינסו לדחוף את הממשלה לשרת את האינטרסים שלהם, וככל שיהיה לממשלה יותר כוח לקבל החלטות שרירותיות (בשונה מהחלטות על בסיס עקרוני, חוקתי מוגדר מראש), כן יגבר הלחץ. שימו לב ש”קבוצות של בעלי עניין” הן לא בהכרח אנשי עסקים, אלא גם נציגים של קבוצה חברתית כזו או אחרת. על פי התיאוריה, המצב אמור להיות חמור במיוחד במדינה שבה הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, אשר מורכבת ממפלגות סקטוריאליות, אינן מוגבלות בכוחן על ידי חוקה יציבה ועל כן יכולות לחוקק בקלות יחסית חוקים שמפלים קבוצה אחת על פני השאר (נשמע מוכר?). נוסיף לכך את העובדה שמעמד הביניים של ישראל מפוצל מבחינה פוליטית על ידי עניינים בטחוניים-מדיניים ועניינים דתיים, עדתיים, ותרבותיים המונעים ממנו להתאחד ככוח-נגד אל מול קבוצות מיעוט… ואתם מתחילים להבין איך ולמה הגענו עד הלום. 

על כן, כל עוד תישמר שיטת החוק והממשל הנוכחית ולא תצומצם אי הוודאות בנוגע גבולות המדינה, מעמד הביניים של ישראל ימשיך להישחק וקבוצות מיעוט בעלות אינטרסים צרים וממוקדים ימשיכו להנות מיתרון. במאמר הבא, בעוד מספר ימים, נציע פתרונות קונקרטיים בשתי החזיתות - החוקית והמדינית-צבאית. שימו לב שבשום שלב לא קראנו לצמצום תקציב הביטחון ולא הזכרנו מה עלולים לעשות או לא לעשות שכנינו או שאר “עוכרי ישראל”. הנחת היסוד שלנו היא שגורלנו נמצא בידינו ושבלי קשר לשלום או למלחמה, ישראל צריכה ויכולה להיות מדינה בה עלויות המחייה יהיו סבירות יותר ומשאבים יחולקו בצורה הגיונית יותר. 

תרגישו חופשי להשמיץ ולהפיץ.