כפי שהבטחתי לפני שלושה ימים בעת פרסום הפרק הראשון על אותו נושא, מוגש בזה הפרק השני. מקווה שהקוראים ימצאו בו עניין.
בפרק הקודם התייחסתי לבקשתו של ראש הממשלה נתניהו משריו כי יכנסו יחד איתו אל מתחת לאלונקה, כדי לסייע לו לשאת את הפצוע אל מקום מבטחים.
הוא דיבר על אלונקה, אך לא פירש: לא סיפר מי הפצוע המוטל עליה, באלו נסיבות נפצע, מי פצע אותו, מתי זה קרה, לאן הוא מתכוון לשאת אותו ומי נשא את הפצוע המסכן הזה על האלונקה עד היום. כל אלה נשארו עלומים, וכל קורא רשאי לנחש ולפרש את הדברים כרצונו.
איני בטוח גם אם הוא בכלל טרח לבדוק איזו הכשרה ונסיון קודמים יש לשריו בנשיאת אלונקות. אבל זה בעצם לא כל כך חשוב, הוא הרי גם לא בדק וברר את כישוריהם ואת הכשרתם לניהול מדינה, לפני שמינה אותם להיות שרים בממשלה....
דבריו של ראש הממשלה נאמרו בהקשר למחאה העממית העולה ומתפשטת בכל רחבי הארץ. מה שאני הבנתי מדבריו, זה שהפצוע המוטל על האלונקה הוא עקרון הערבות ההדדית, וכי רה"מ מבקש לחלוק עם כל שריו את האחריות למצב שנוצר, שהרי גם הם נושאים ביחד איתו באחריות משותפת למשבר הזה.
אני מעז לנחש, כי אילו העם היה נאסף בכיכרות הערים על מנת לחלק צל"שים על מצבו הנפלא, לא היה איש מן השרים מוטרח על ידי ראש ממשלתנו לסייע בנשיאת האלונקה, אבל זה כבר חלק מאופרה אחרת....
נדמה לי שאילו ראש ממשלתנו היה מבקש לדייק ולפרט מעט יותר, היה מתברר מייד, כי לא הוא זה שנושא את הפצוע על גבו, אלא הפצוע הוא זה שנדרש להכנס אל מתחת לאלונקה ולשאת את ראש הממשלה השוכב עליה להנאתו.
דבר אחד בהקשר של נשיאת אלונקות ברור לכל, ואינו נתון לויכוח: פינוי פצועי קרב באלונקה זה הגילוי העליון של ערך הערבות ההדדית. נושאי האלונקה מאבדים בעת נשיאת הפצוע על האלונקה את יכולתם לתפקד כלוחמים, להשיב אש ולהגן על עצמם. הם מקדישים את כל יכולותיהם להצלת הפצוע ומסכנים בכך את חייהם במודע ובהקרבה עצמית שאין לה גבולות.
מאז ומתמיד הערך של ערבות הדדית נחשב בצה"ל לערך יסודי, שעליו חונכו דורות של לוחמים. חייל שיצא לביצוע משימה ידע בבטחון מלא, שחבריו לנשק והמדינה כולה, יעשו הכל כדי לסייע לו אם יקלע למצב של מצוקה. העקרון המקודש של ערבות הדדית, הוא זה שגורם ללוחמים להשליך את חייהם מנגד לשם ביצוע משימתם. התופעה המדאיגה של הפקרת חיילים למותם על ידי ממשלתם, למרות שניתן להצילם, היא חדשה יחסית, ומעוררת דאגה עמוקה.
אני, כלוחם בעבר וכחבר בעמותת המילואימניקים "רעות", אשר חרתה על דגלה את ערך הערבות ההדדית כערך עליון, איני יכול לקבל ולהשלים עם גישה פסולה שכזו.
אלה שטוענים כנגד עיסקת החליפין לשחרורו של החייל גלעד שליט, טוענים בין השאר, ששחרור המחבלים יגרום בעתיד לפגיעה בחפים מפשע. משמעות טענתם היא שעקרון הערבות ההדדית הוא למעשה חסר תוקף. על פי גישתם של אלה, על כתפיו הצרות של החייל גלעד שליט מוטלת חובת הערבות לשלומם של המתנגדים לעיסקה, ועל כן עליו להשאר בשבי ללא הגבלת זמן, אך על המתנגדים לעיסקה אין להטיל שום חיוב, והם פטורים מכל חובה חוקית או מוסרית כלפי החייל השבוי. הם פוטרים את עצמם מן הערבות לחייו של גלעד, חרף הסכנה הגדולה הנשקפת לו בכל רגע ורגע, ואילו הוא חייב לדעתם להמשיך ולשאת בעול הערבות לשלומם לאורך כל שארית חייו, וזאת גם אם הסכנה הנשקפת משחרורו של החייל גלעד שליט, היא משהו עלום, ולחלוטין לא ברור. עם כל הכבוד, זה בדיוק מה שנקרא מוסר הוטנטוטי.
בהמשך למאמר הקודם שכתבתי על נושא זה לפני ימים אחדים, אבקש לספר כאן על חוויה אישית נוספת הקשורה למלחמות ישראל ולנשיאת אלונקות. כמובן שלסיפור המיוחד הזה יש גם מוסר השכל הולם.
יום ששי בערב – 9.6.67. לפני שעות אחדות השלמנו – לוחמי גדוד המילואים של חטיבת הצנחנים 80 את כיבושו של מוצב דרבשיה שבמרכז רמת הגולן, אשר מתנשא מעל קיבוץ חולתא ויסוד המעלה. לפני זמן קצר גם הדפנו התקפת נגד סורית, וייחלנו ללילה שקט בהמשך. לפתע קיבלנו פקודה לרדת במהירות אל דרך הפטרולים שעברה לאורך הגבול הישן. כאופטימיסטים ללא תקנה, החלטנו מייד שאנחנו מוזמנים לרחצה ולארוחת ערב בקיבוץ חולתא, שהרי יום ששי היום.... מיד שכחנו את כל תלאותינו, וירדנו בשמחה גדולה במורד התלול אל עמק החולה.
עם הגיענו לדרך הפטרולים, פגשנו במ"פ המפקדה שלנו, כשאיתו משאית שעליה מיכל גדול, מלא לפתן פירות מתוק וקר. המשמעות היתה ברורה לגמרי. אני זוכר שאמרתי לחבריי: "תשכחו מנסיעה לחולתא, אצלנו לא מחלקים לפתן סתם ככה". מפקדי הפלוגות נקראו לתדריך דחוף אצל המג"ד, וכעבור זמן קצר חזרו ובישרו שמחכה לנו משימה דחופה: גדוד חי"ר שתקף את מוצב ג'לבינה, שהיה ממוקם מספר קילומטרים מדרום לדרבשיה, ספג אבידות קשות ונאלץ לסגת לאחור, ועלינו הוטל לרוץ מייד ולכבוש את המוצב הזה במקומם.
שבוי סורי מטופל בג'לבינה על ידי לוחמי הפלוגה המסייעת
לאור נסיונם המר של קודמינו, היה צפי למספר גדול של נפגעים, ועל כן צורפה כמחצית ממחלקת החבלה הגדודית שאליה השתייכתי, אל מחלקת החובשים הגדודית, כדי לסייע בנשיאת הנפגעים שיהיו, בעוד ששאר לוחמי המחלקה פוזרו בין שאר הפלוגות.
הגדוד הגיע בתנועה רגלית מהירה למוצב הישראלי דרדרה, אשר שכן למרגלות ג'לבינה, ומשם המשיכו הלוחמים בתנועה לכיוון המוצב הסורי.
מחלקת הרפואה הגדודית, שאליה סופחתי, בפיקודם של הרופאים הגדודיים, ד"ר יהודה נאמן (ג'אד) וד"ר מאיר ירון, התמקמה בפאתי המוצב הסורי, והחלה בהכנות לקליטת הנפגעים הצפויים.
הסורים שהמתינו לבואנו, פתחו באש תופת לכיוון הכוח הפורץ, והציפיות לנפגעים רבים התממשו מהר ובגדול. תוך דקות החלו הנפגעים להגיע אל התאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית). מי שהיה יכול פינה את עצמו רגלית, ואלה שנפגעו יותר קשה הובאו באלונקות או על ידי חברים שנשאו אותם על גבם.
בין הפצועים שהובאו לטיפול רפואי היה גם קצין צעיר שזה עתה שוחרר מן השרות הצבאי, והוצב לגדוד שלנו ממש ערב המלחמה. שמו של אותו קצין היה יוני נתניהו. הוא טופל ביחד עם שאר הפצועים, ופונה איתם לבית חולים, להמשך הטיפול הרפואי.
תארו לעצמכם מה היה קורה לפצועים וליוני נתניהו ביניהם, אילו צה"ל לא היה דוגל בעקרון של ערבות הדדית אלא בעקרון שלפיו על כל לוחם פצוע לדאוג לעצמו, וכי על כל חייל שנהרג או נפצע לחבוש את עצמו ולנסוע לביתו בטרמפים.... מי בכלל היה יכול לשכנע חיילים לצאת לקרב בתנאים שכאלה?!
חלפו 6 שנים, ואנו במלחמת יום כיפור. לאחר שסיימנו את הקרב לכיבוש החרמון, הוקפצה הפלוגה המסייעת של הגדוד שלנו, אשר אליה השתייכתי, אל פיסגת החרמון בגובה של 2,814 מ' מעל פני הים, על מנת לאבטח לוחמים שהונחתו שם כדי לשמש כקציני תצפית קדמיים, לעבר הכוחות הסוריים. שם על הפיסגה תפסה אותנו מאוחר יותר הפסקת האש, וימים ספורים לאחר מכן נלכדנו שם בסופת שלג, כאשר אנחנו ללא לבוש מתאים, ללא הספקה וללא מחסה מתאים מן השלג ומן הקור המקפיא ששרר במקום, וגם ללא כל הכשרה מוקדמת להתנהגות במצב כזה.
ברוח העזה שנשבה ללא הרף, צנחו הטמפרטורות עד למינוס 8 מעלות צלסיוס. היו לנו נפגעי קור שהלכו ורבו, והיה ברור שיש לחלץ אותנו משם בדחיפות, אך תנאי הסערה לא איפשרו למסוקים לנחות במקום. לאחר שמצב הלוחמים הלכודים הלך והחמיר, ולאחר שעקב תנאי מזג האוויר הקשים נכשל מסע רגלי למילוט אל מוצב החרמון הסורי, שבו ישב עיקר הגדוד שלנו, החליטו הדרגים הגבוהים לשלוח כוח חילוץ להצלתנו. כוח החילוץ היה מורכב מלוחמי סיירת מטכ"ל, שמפקדה באותה עת היה יוני נתניהו.
הלוחמים שנלכדו בסופת השלג בנסיון החילוץ העצמי שנכשל. התמונה צולמה בערפל כבד מאד.
כוח החילוץ יצא לדרכו עם רדת הלילה והחל במסע מפרך אל פסגת החרמון המושלגת והסוערת. המחלצים איבדו את דרכם בתוך הענן הכבד שכיסה את כל האזור ולא הצליחו להגיע אל הלוחמים הלכודים בשלג. אחד מהם, הוא הלוחם שי שחם ז"ל מקיבוץ כברי קפא למוות תוך כדי הליכה, ושאר חבריו עצרו לידו, כשהם מותשים וחסרי אונים. שי שחם ז"ל הקריב את חייו למעני ולמען חבריי הלכודים, בשם העקרון המקודש של הערבות ההדדית. אני בטוח שלא הכריז ברגעי הסבל האחרונים שלו כי "טוב למות בעד ארצנו". הוא וחבריו לא היססו אפילו לשנייה קודם צאתם לדרך. הם פשוט יצאו להציל לוחמים במצוקה, כי ידעו שזה המעשה הנכון שעליהם לעשות.
סופו של דבר היה שכוח שהיה מורכב מאחדים מן הלוחמים הלכודים בסופה יצא לקראת המחלצים, הצליח לחבור אליהם, והוביל אותם אלינו כשהם באפיסת כוחות מוחלטת, וסובלים מכוויות קור. לאחר יום נוסף נחלשה הסופה ולרגע קצר נוצר מעלינו חור בענן. מסוק שריחף כל הזמן באוויר, נחת ופינה את כל הנפגעים לטיפול רפואי. לאחר לילה נוסף על השפיץ של שיא החרמון התעוררנו לבוקר צח ובהיר, ומסוקי חיל האוויר פינו את כולנו לקיבוץ כפר גלעדי, אשר העמיד לרשותנו באהבה שאין לה גבולות את כל בית ההארחה שלו. שם נערך הקרב האמיתי וחסר הרחמים, על התור למים החמים במקלחות, לאחר חודש ארוך של מלחמה.
הלוחמים עולים למסוק החילוץ עם שוך הסופה
כעבור שנים לא רבות, הקריב גם יוני נתניהו ז"ל את חייו למען חטופי אנטבה, ולמען אותו עקרון חשוב של ערבות הדדית.
כמה צר שהעקרון החשוב של הערבות ההדדית, אשר הינחה את יוני בחייו, ואשר למענו גם הקריב את חייו, לא חלחל גם אל אחיו הצעיר ממנו, אשר מפקיר למוות לוחם שבוי, בשם העקרון הלא קדוש כלל, של שמירת יציבות הממשלה.
ועוד שתי הערות קצרות בשולי הדברים:
א התמונות ממלחמת יום כיפור לא צולמו על ידי, אלא על ידי אחד מחבריי הלוחמים. לצערי איני זוכר מי זה היה, ומסיבה זו בלבד לא צויין שמו. ב. אני מתנצל באם חלק מן הדברים נשמעים מעט בוטים וקשים לאוזניים עדינות. בסיום מלחמת יום כיפור התחייבתי כלפי חבריי המתים וכלפי עצמי, שלעולם לא אשתוק במקום שיש להרים קול זעקה. התחייבות זו השתדלתי לקיים, גם אם לא פעם נאלצתי לשלם על כך מחיר כבד.
|
