מיומנה של אמא (וגם: תחרות הסלוגאן היצירתי)
* הקריאה אינה מומלצת לילדים מתחת לגיל 14
"הערב בשעה תשע תצא צעדה מכיכר הבימה, בואו לתמוך, תמיכתכם חשובה!", את הטקסט שמענו במעורפל, מה שתפס את תשומת ליבנו ברח' המלך ג'ורג' בתל אביב היה המחזה של בחור צעיר רכוב על אופניים ישנים ובידו מגהפון. כזה שלא ראינו מאז ימי עמיר פרץ העליזים, כשמארק צוקרברג עוד נשא תיק אוכל לכיתה א'. ברוכים הבאים- בואה של המהפיכה. כשהפייסבוק פוגש את המגהפון.
רבע לתשע בערב- ובתי הקפה בעיר תל אביב הולכים ומתרוקנים. נדמה לי שאילו בתי הקפה היו פתוחים ביום הכיפורים הייתם מוצאים בהם יותר קהל מאשר אתמול בערב. משהו קרה לעם של מדינת תל אביב. משהו קרה לעם ישראל. לעם מעמד הביניים. פתאום הוא הבין שכולם כבר קיבלו את חלקם. פתאום הוא הבין שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילו. אז הוא קם, נטש את בתי הקפה והלך לחפש בית.
לא הצגתי את עצמי. אני לא סטודנטית, גם לא רופאה. אבל אני נמנית על שכבת האוכלוסיה המיועדת. אני בשנות השלושים המוקדמות לחיי (נדמה לי שאפשר לקרוא לזה "צעירה", לא?..), משכילה- שני תארים ראשונים ותואר שני ביד; משלמת שכר דירה מופקע, התואם את רוח שוק הדיור; ומכלה את מיטב ימיי ושעותיי בעבודה. כרבים מחבריי וממכריי, גם אני שותפה למאבק הזה, שותפה לחיים תחת עיוות כלכלי; מזדהה באופן מוחלט עם הסטודנטים.
נעים להכיר: אני הוא מעמד הביניים.
ואני גם אמא.
הכינו אותי רבות לקסם ולאתגרים הטמונים בלהיות אמא. הכל- אמת. אבל אף אחד לא הכין אותי לכך שיהיה לי הרבה יותר קשה למחות, הרבה יותר להשמיע את קולי, הרבה יותר קשה לטעון לזכויותיי ולמקומי ולהישאר על המשמר כדי לוודא שזעקת המחאה נפרעת.
כי לפני שהייתי אמא, הייתי סתם מעמד ביניים, סטודנטית לתואר ראשון, ולעוד תואר ראשון, ואז לתואר שני, המשתכרת שכר של המגזר הציבורי ומתפשרת על בסיס יומי. אבל הייתי אדון לזמני. וכשהפריע לי משהו, הייתי מוחה ומשמיעה את קולי. זה לא היה פשוט, וזה היה יקר גם אז, אבל יש משהו משחרר ביכולת להשמיע את קולך. ויש בכך קמצוץ של סיכוי להשפיע ולהוליד שינוי, או, לכל הפחות, להניע תהליך. כיום, הדבר היחיד שמשמיע את מחאתו הוא הבת שלי, יצור קסום ואסרטיבי להפליא בגיל שנתיים וחצי. נראה אתכם מתמודדים איתה.
אז הנה, אנחנו משמיעים את קולנו. היו שם הורים מכל הסוגים, מכל הצבעים, מכל המגזרים. הורים נגררים עם עגלות, עגלות נגררות עם הורים, הורים עם ילדים על הכתפיים, על הידיים, על הראש. אפילו הורים עם תאומים היו שם, וגם נשים בהריון מתקדם. הורים עם כיפה, הורים ללא כיפה, והרבה הורים שהסתכלו על השעון בעצבנות ומנו את הסכום שישלמו לבייביסיטר בסוף הערב, כי מחירי הבייביסיטר נוסקים בקצב עליית מחירי הנדל"ן.
זאת בדיוק הסיבה שהסטודנטים חשובים כל כך למאבק של כלל החברה, וזאת גם הסיבה שאת "פתרון הסטודנטים" אי אפשר לקבל. כי הקושי שלנו כחברה, ביבי, לא נעצר בטקס קבלת התואר. הוא עולה איתנו כיתה. אחוז ניכר מן הסטודנטים ימצא עצמו בבוא העת מתמודד עם גידול ילדים כמפרנסים- בזוג או כיחידים. המחשבה על מותרות תהפוך לחלום, והמחשבה על משכנתא תהפוך ללא יותר מאשר הזיה. יכול להיות שאז לא יהיה להם זמן להפגין בשדרה, או לעלות לרחבת הכנסת, אבל זה לא יעלים את הבעיה. להיפך: זה יגרור אותה על רצפת השדרה, בשקט בשקט, למימדי ענק, לדור הבא שהם מגדלים. זה יחלחל לתוך הכלכלה שלנו, לתוך הערכים שלנו, לתוככי רמת החינוך והווייתנו כחברה.
והנה החשבון הפשוט: על כל הורה שהצביע ברגליים, ישנם עשרה הורים נוספים שהיו רוצים להיות שם גם, אבל לא היתה להם הפריבילגיה להשמיע את קולם. והיו שם גם כל ילדיהם, שרוצים לגדול כאן בכבוד ולחיות בבטחון כלכלי סביר.
לא 20,000 היו בעצרת בכיכר בשבוע שעבר, אדוני ראש הממשלה, אלא 200,000; לא 150,000 היו בעצרות ברחבי הארץ אתמול בערב, אלא 300,000. אנחנו הרוב, ותורנו הגיע.
******************* נ.ב. אי אפשר היה להתעלם מן היצירתיות- אני מכריזה על משאל עם להכתרת הסלוגן המנצח:
הסלוגן הנבחר יקבל ביטוי משמעותי יותר בעצרת הבאה. שבוע טוב. |