0
מאה שנה אחורה ובטוח היו מעלים אותך על מוקד.. -אני יודעת את זה , ובכל פעם כשאני חיה את עצמי הן רוחשות בתוכי, כל אותן נשים שהיו יצריות מדי עבור הסביבה, דעתניות , מוכשרות ואינטואיטיביות אלו שידעו להתבונן לך לתוך הנשמה ולראות את כל מה שלא רצית שידעו, אלו שאמרו את מה שהן חשבו.. אני בכלל מודאג מההתמכרות, אותה תחושה נוראית שנגעת בדבר האמיתי והוא לעולם לא יהיה שלך . -אבל זה בדיוק העיניין עם גברים, הרכושתנות והרי שנינו יודעים שגם אם אומר לך שאני איתך, שלך, הרי לעולם לא תאמין לכך מאישה שכמוני כי לא אוכל להבטיח לך את מחר גם אם מאוד ארצה. וזה למה? אם באמת תירצי אותי, למה לא תוכלי להתחייב? -כי האמת שלי היא שינוי, ההתפתחות היא דרך, ביטוח זה פיקציה והמחר הוא הבילתי צפוי, איך אוכל באופן הגון להתחייב על מחר שאינני יודעת אותו? ולמה העכשיו לא מצליח להעניק לך אושר כי אם כאב על מה שלא תוכל לקבל? כרגע כל מה שעולה על דעתי זה שהלואי ולא הייתי פוגש בך מעולם ושחבל שאמרת כן כשהלכנו בשדרה ושהלילה הזה שנגמר הלואי ולא היה. או שאולי אם תגידי שיהיו עוד שכמותו לא אהיה עצוב כל כך.. -אני מסרבת לקחת אחריות לעצב שלך ואינני חובבת מניפולציות ריגשיות. אההה כן.. "אשת הברזל".. היו שם רגעים ששכחתי עם מי אני מתעסק, כשהרגשתי את הגוף שלך שוטף וחשבתי בטיפשותי שזה אני.. אבל אני רואה את הילדה שבתוכך, את הצורך העז באהבה, שלא תחשבי שזה נסתר מעיני. -כבר מזמן שאינני ילדה , החיות והחיוך שייכים להיותי אישה, האושר עבורי זה חיי יצירה והכאב... הכאב יקירי, זה התשוקה לאהבה. - |