המחאה החברתית התחילה כסדרה של מחאות נקודתיות, אשר מארגניהם השתמשו בהם כסמל למשהו גדול יותר. מחאת הקוטג' (אשר מארגניה סימנו כיעד הבא את החיתולים - ונצחו בטרם הוחרם החיתול הראשון), מחאת הדיור, מחאת הרופאים, מחאת העגלות - לכולן מטרת על דומה - השבת מדינת ישראל למתווה של מדינת רווחה.
כל המחאות הללו מצהירות מראש כי הן לא פוליטיות, תוך ערבוב מושגים בין "א-פוליטי" ובין "א-מפלגתי" מדוע המחאה התעוררה לאחרונה? למה דווקא עכשיו? מה יום מיומיים? מה עומד מעבר לסיסמה "העם רוצה צדק חברתי" - מהי תוכנית הפעולה של המחאה? יצאתי לשדרות רוטשילד ושוחחתי עם האנשים. בעקרון כל אחד מסמן בד' אמותיו יעד שונה: דיור, רפואה ציבורית, מחירי דלק סבירים, נגישות לשירותים בסיסים כמו מים וחשמל בזול - אך המשותף הוא שכולם רוצים לחיות בכבוד. היה מי שהלין שדווקא העובדה שאין יד מכוונת תעמוד בעוכרי המפגינים - אך אני סברתי כי דווקא העדרה של יד מכוונת, והספונטניות המנחה את האזרחים לפתוח את פיהם ולהביע את דעתם - היא כוחה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית.
לדעתי המחאה הדמוקרטית צצה לאור הגל הפשיסטי העכור שהציף את המדינה בחודשים האחרונים: חוקי נכבה, חוקי חרם, יוזמות לבדיקת מימון של גופים המחוייבים ממילא בדין וחשבון, פסילת דעות לגופו של אדם ולא לגופה של דעה. ההסטוריה מצביעה תמיד על תנועת מטוטלת, תנועה לקיצוניות אחת גוררת תנועה לכיוון הקיצוני המנוגד. מעין יישום של חוקי התנועה של ניוטון "לכל פעולה יש פעולה נגדית הפוכה השקולה לה".
אבל היכן תעצר המטוטלת?
הבעיה היא כי המפגינים, מרגע שיזמו את ההפגנה, בעצם מגיבים לפעולות ואימרות הממשלה. הטרמינולוגיה בה הם משתמשים, היא טרמינולוגיה שנוסחה על ידי הממשלה והתקשורת - במקום שהם ימציאו טרמינולוגיה חדשה וילמדו את העם את לוח המושגים החדש (זה אפשרי - ליברמן עשה את זה יפה מאוד בשנה האחרונה. היום, בניגוד ללפני שנה, הביטוי "שמאל ציוני" זה אוקסימורון) כבר בספר "1984" צויינה האחבנה כי השפה יוצרת את התודעה.
1. במדינת "ישראל ביתנו" בה המסר נפסל לגופו של אדם - מיהרו המפגינים ודחו כל חסות מפלגתית או של תנועה בעל זיהוי פוליטי - ובכך מצטמצם כוחם להשפיע. מדוע נתניהו הציע פתרונות לסטודנטים? כי מעבר להיותם הרוח החיה של ההפגנות בכל רחבי המדינה, נציגיהם מזוהים פוליטית, חברי מפלגות ועוזריהם של שרי וחברי כנסת. נציגי הסטודנטים הם בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר בתנועת המחאה לרתום אצבעות של חברי כנסת בהצבעות שונות. נטרולם של נציגי הסטודנטים תעקר את כוח ההשפעה של המפגינים. 2. הממשלה והתקשורת העלו תמיהות ביחס לדרישות המפגינים - ולכן בעצרת אתמול (30.7.2011) נאלצו מרכזי המחאה (מרכזים - ולא מארגנים, או מנהיגים) להציג רשימת דרישות, תוך שהם מתבלים אותה בסיסמאות - אך לא הציגו תוכנית פעולה ממשית. 3. מבחינה זו, דפני ליף אכן פעלה כראוי. היא באה לשנות את השיחה הציבורי "הם קוראים לזה נדל"ן - אנחנו קוראים לזה בית". היא החלה ללמד את הציבור ואת התקשורת לוח מושגים חדש עמו תמשך המחאה. 4. חלק מהמפגינים נפלו במלכודת ביביסטית טיפוסית. נתניהו מיישם את עקרונות השליטה אשר הוטבעו עוד בימי האימפריה הרומית "אחד את השורות כנגד אוייב משותף" לצד "הפרד ומשול". לאחר שהמפגינים דחו את גישת האוייב החיצוני ("מה שווה הבטחון אם אין כסף לגנון") - הם הסתערו על האוייב הפנימי שהציג להם נתניהו - ה"טייקונים". מעין "הכה בטייקונים והצל את ישראל". החשש שלי הוא, כי אם תמשך מגמה זו, בה הממשלה מכתביה את לוח המושגים ומנסה להפריד את השורות, המחאה תצומצם עד שתעלם. המטוטלת תחזור לכיוון המצמצם את חופש הביטוי וזכויות האזרח - ואז נגלה לחרדנו כי המחאה האחרונה הינה שירת הברבור של הדמוקרטיה הישראלית. נסיון אחרון של האזרח הקטן להשמיע את קולו, בטרם נשקע תחת עוד חוקים מיותרים ומסוכנים המצמצמים את חופש הביטוי עוד יותר. דבר אחד אמר לזכות המפגינים. באירופה התרבותית, מסות קטנות יותר של מפגינים משחיתים את הנקרה בדרכם. פעילים בהפגנות של מתנגדי גלובליזציה נהגו מדי שבוע לנתץ ולהעלות באש סניפים של מקדונלד ובלוקבאסטר, אשר נתפסו כמייצגי האימפריאליזם האמריקני. כיום המחאה האנטי ישראלית מתמקדת בניפוץ והשחתת סניפי חברת "אהבה", באירופה. המפגינים בישראל, אשר אינם שייכים לתנועה ממוסדת, וכל אחד פועל באופן עצמאי, ללא משמעת אירגונית - נעים בצורה תרבותית, ולא מתנכלים לאדם או לרכוש, תוך הפעלת משמעת וריסון עצמיים. הדבר אינו טריוואלי בעולם המערבי - ואף מוסיף נקודות זכות למפגין הישראלי. |