בעקבות המאמר הקודם שעסק במתן ביטוי מבוקר ומותר של תכונות הנראות כלא טובות, נכון יהיה להמשיך בכיוון הזה ולעסוק בפתרון בעיות של ילד, נער או איש, ולהרגילו לעשות שימוש בחלקים מתכונותיו השליליות לטובתו ולטובת סביבתו. סובְלִימַצְיה בעברית: עידון, פירושה הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית. מסתבר שיש דרך להתמודד בתכונות שליליות בדרך בריאה ויצירתית, על ידי יצירת מנגנון המאפשר לכל ילד ונער לתעל ולבטא בדרך לגיטימית הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חברתית את דחפיהם הטבעיים. כידוע, התמודדות חזיתית עם תכונות ודחפים מסוימים עלולה לעיתים להביא את היפך הדבר, כי מרוב שאדם משקיע זמן ומחשבה בלהדוף את הנטייה, היא בעצם שורצת במוחו ומשפיעה עליו. במקרים אחרים, המלחמה הבלתי פוסקת גורמת לחרדות קשות עד מצב של כפייתיות והדברים ידועים. יתרונו של העידון טמון בכך שאינו מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף על ידי מנגנונים כגון הדחקה והכחשה שרק מטמיעים את התכונה אצלו. לצורך העניין נשווה זאת להתמודדות בסערה בים. ישנה דרך לנסות לנצח את הגלים, להפעיל כוחות כדי לגבור עליהם, אך לכל ידוע שדרך זו כמעט נידונה לכישלון, כי למים אין סוף ולכוחות דווקא יש. לעומת זאת ישנה דרך פשוטה יותר — לעשות שימוש בגלים בלי התנגדות כדי שיובילו אותך לחוף מבטחים, בבחינת מה שמובא במסכת יבמות, דף קכא ע"ב על רבי עקיבא שסיפר כיצד ניצל מטביעה "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי".
היכולת לכוון, לנתב ולעדן תכונות שליליות היא בשורה נפלאה לכל ההורים המתוודעים לתכונות שליליות כאלה ואחרות של הילד שלהם, והמודעות הזו יוצרת אצלם חרדה נוראה לעתידו, לדמותו, לשמו הטוב ולשמה הטוב של המשפחה. החרדה הזו היא אחת האחראיות הראשיות למצבים של מתח, עצבים, מריבות, חוצפות, ניכור וניתוק בין ילדים והוריהם. הורים חשים כי הילד שלהם הולך מדחי אל דחי והם חשים כי אסור להם לעמוד אדישים מול תכונות אלה. ואז מתרחשת מערבולת של הערות ופגיעות, וגם פגיעות שכנגד שתוצאותיהן מגיעות לפתחם של יועצים חיצוניים הנאלצים להתערב, לא תמיד בהצלחה, במערכת היחסים העכורה, ועוד יותר מכך — בתוצאותיה ההרסניות, חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך, שנאה עצמית, ייאוש וחידלון. על הורים לדעת כי תכונות רעות המתגלות אצל ילד אינן סוף פסוק. לעיתים ניתן לעשות בהן שימוש כדי לרומם ולהגדיל את הילד הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חברתית. ידוע גם כי היו מגדולי עולם שהיו להם בילדותם תכונות מסוימות הנתפסות לכאורה כבלתי ראויות, כמו סקרנות גבוהה וכדו´, אך בשל עבודת הקודש שלהם — תכונות אלה הפכו למועילות ובמקרים מסוימים לכוח שבעזרתו הפכו להיות לגדולי עולם.
יש תכונות כמו כעס, אלימות, שתלטנות, שנאה ונקמנות. לכאורה נראה, שלא ניתן לעשות בהם כל שימוש, בטח לא למשהו מועיל. אך לא כך הם פני הדברים. הזכרנו במאמר הקודם את הגמרא במסכת שבת דף קנ"ו עמוד א´: "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא". פירוש: אדם שיש בו נטייה לאלימות יכול להיות שופך דמים או לחלופין לנתב את דרכיו לטובה, ולתפקד כשוחט או כמוהל. אם אפילו אדם עם נטייה לשפיכות דמים, ניתן לנתב למקום מועיל — קל וחומר כל התכונות שמנינו לעיל. קחו למשל את מידת הקנאה שעליה נאמר במסילת ישרים "המקנא חומס נפשו כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר, ומרוב קנאה הטמונה בקרבו, אין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים. כל אדם מוצא טעם ערב במאכלו, חוץ מן המקנא, שאינו טועם טעם טוב במאכלו עד שתסור הטובה מחבירו". מסתבר שגם מידה זו, הקנאה, שעליה נאמר כי היא עלולה לגרום לאדם לעבור על כל העבירות שבתורה, יש לה מפלט חיובי. "קנאת סופרים תרבה חכמה". קנאת סופרים אינה פריבילגיה של ציבור הסופרים בלבד, כי אם צורת קנאה שמועילה לאדם ולעולם, כי סופר שרואה יצירה טובה שיצר זולתו, הריהו מתאמץ ושוקע בעולמו כדי ליצור יצירה טובה מזו, ונמצא הוא מרוויח והעולם מרוויח. יש כאן מתן אפשרות ולגיטימציה לכל אדם ואדם בעולם לנתב את קנאתו בכך שיעמול להשיג את הדברים שגרמו לו לקנאה ואף להוסיף עליהם כהנה וכהנה בתחום הטוב והמועיל.
אנשים נתקלים מפעם לפעם בילדים ובעיקר נערים מלאי שנאה ומשטמה כלפי החברה שמסביבם, ואפילו כלפי הוריהם ומחנכיהם. כשאנשים נתקלים בשנאה, הם מיד דואגים לכבות אותה או לפחות להאמין שזה מה שהם עושים "זה לא בסדר לשנוא, תסלח, תמחל, אתה צריך להיות צדיק, לשכוח לסלוח". אבל לעיתים השנאה היא קשה מכדי שמילים יכבו אותה, מה עוד שלעיתים היא גם מוצדקת לכאורה, כמו נער שכיתה שלמה החרימה אותו למשך חצי שנה. זוהי שנאה נוראה שקשה לכבותה במילים. ומה שצריך לעשות אז, זה לנתב את השנאה, שזה בעצם להזדהות איתה ואפילו לשקף אותה, קרי, להסביר לנער מדוע הוא שונא ועד כמה הוא צודק (לכאורה) בשנאתו, ולאחר שאחזת את המושכות, לנתב את השנאה למקום טוב כמו... נקמה. אבל לא נקמה אסורה כי אם נקמה מותרת. היש נקמה מותרת? בוודאי שיש. נקמתו הטובה ביותר של נער שכולם הספידו אותו, פגעו בו ורמסו אותו, תהיה להצליח יותר מכל הפוגעים, הרומסים והמחרימים, לגרום להם להבין שטעו ואם אפשר אפילו להזדקק לו. ברגע שאתה מעלה אפשרות "נקמה" כזו בפני נער שונא וזועם, ואתה עושה זאת כשבליבך שנאה אמיתית למעשים שנעשו לאותו נער, והוא חש בהזדהותך — הוא גם יצטרף ל"נקמתך" ונקמה זו תהיה הדבר המועיל ביותר לו ולעולם. הנער יתאמץ להוכיח כי הוא אכן יכול להצליח...
וכאן ראוי לשגר אזהרה. כי ישנם אנשים שעשו "חצי סובלימציה", כלומר, הם הצליחו לנתב את מידותיהם הרעות רק עד לנקודה שאלה לא יפריעו להצלחתם. הפסיכולוגיה מבחינה בין "אגו" ל"סופר אגו". האגו הוא אחד ההבדלים בין האדם לבין הבהמה. האדם שהוא יצור חושב ובר דעת, מסוגל למנוע מעצמו התנהגות בהמית, שימו לב, במטרה להשיג את רצונותיו. כלומר אין כאן כל מחשבה מוסרית, רק דרך לקיים את חוקי העולם כדי לא להיפגע ממנו. לעומת זאת "סופר אגו" הוא המצפון. המוסר הפנימי. כאן האדם פועל מול כללים של אסור ומותר, כאן אדם אינו אנוכי כי אם רואה את הזולת ואת כלליו של העולם. "חצי סובלימציה" מסוכנת מפני שיש בה שחיתות מוסווית. האדם מתנהל על פי קוד אחד ויחיד. מה טוב לי, מה מועיל לי ומה יהרוס לי. הוא מצא את הדרך לשלוט על תכונותיו הרעות, אך לא בגלל שמצפונו וחינוכו מורים לו כך, אלא משום שכך טוב לו לעת עתה. אדם כזה הרבה יותר מסוכן מפרא אדם שאינו שולט על תכונותיו ודחפיו. מפני שפרא מתגלה במהרה ומוצא עצמו מאחורי סורג ובריח, ואילו האדם שעבר רק "חצי סובלימציה" הוא פרא המתחזה לאדם רגיל. (את הדוגמא הנוראה ביותר לכך קיבלנו למרבה הצער בליל שישי האחרון. ראו למעלה מאמר מערכת "יתד היום"). יש לזה גם שם: הפרעת אישיות גבולית. בזה נעסוק בס"ד במאמר נוסף. |