אל ערימת המכתבים המונחים בסדר מופתי במגירת השידה הלבנה, נוסף כל ערב מכתב חדש כתוב בכתב ידה שכה אהבה. ניכר כי עדנת הכתיבה אחזה באצבעותיה הדקיקות אשר לפתו את נוצת הדיו שברשותה, אותה נוצה שהוריש לה אביה עליו השלום. זכרה כי בילדותה הביטה בעיני השקד החומות כיצד אייר מילים בכתב רהוט, "אין זו נוצה סתמית, את תגלי את הקסם עם הזמן" - לחש לה בחיוך כובש. היא חיכתה בקוצר רוח לגלות זאת, הבטיחה לתעד בדפים את הפלא, אין מצב שתתן לו לחמוק כך סתם. בתחילה נהנתה מכתמי הדיו שהותירה הנוצה בדפנות אצבעותיה בכל פעם שטבלה אותה בקסת הזכוכית, כריות אצבעותיה חתמו בועות עיגולי כחל שחור, "כך לא אלך לאיבוד, תזהה אותי מבין רבים" - צחקה אל מול אביה. מאוחר יותר התבגרה והניחה לנוצה וקסת הדיו העתיקה, אשר מצאה את מקומה על מדף זכוכית חלבית במרכז השידה. את מקומה של הנוצה תפסו עשרות עפרונות פחם שבהם הרבתה לצייר, היא אף פעם לא זוכרת מתי ומדוע החליטה לוותר עליהם לטובת העט המודרני לכתיבה נקייה, או לטובת תקתוקי מקלדת המחשב השוממים המדירים שינה מעיניה. 

לרגע היה נדמה כי נדם בה הגעגוע אך לא כך הדבר, שנים אומנם פסו מאז אך עדין בכל ערב היא חולפת על פני השידה הלבנה בחדר העבודה שלה, עוצרת לרגעים ומביטה באותם פיתוחי פיוטר מרהיבים הלופתים קסת דיו ישנה נושנה, מעוטרת בנוצה לבנה חדת קולמוס. מראה הנוצה הצחורה מציף אותה ברגשות זכים משחר ילדותה, פעמים צילמו אותה ילדיה עומדת מול השידה, כפות ידיה צמודות אל שפתיה בעמדת תפילה וכמיהה, כעסה שהנציחו שניות שהעלו בה מבוכה על רגישותה התמה, חששה שיגלו לבטים שבערו בליבה כל העת מבלי שבאו אל פתרונם. אז למדה לאסוף אל תוכה רגשות חמים שעטפו וניחמו, כיסו את פני האכזבה שחשה, לא תמיד יכלה להגן על עצמה, חונכה להבליג בדממה כשחיוך עולה על פניה, רק בהיותה לבדה הרשתה לעצמה להזיל דמעה לרוב היתה הכר סופגת בחמלה את רכותה. הימים עיצבו את דמותה מחו חיוך מיותר ורקמו תו רציני וקשוח בפניה, את דעתה הביעה בעקשנות ובנועם כל העת, בעיני רוחה ראתה את נימוסי הליכות אורחותיה נר לרגליה.

עם רדת הערב נהגה להתיישב לצד השידה הלבנה, לצפות אל מחוץ לחלון הפנורמי הסוקר את העיר, לנשום את הרוח החמימה או הקרירה אל תוכה, כפות ידיה ליטפו את גילופי העץ המולבן הלוך ושוב תוך שהייתה עוצמת את עיניה ומנסה לגלות את כתב הסתרים החקוק בפיתוחיו. הבית היה שקט והיא ניצלה את השעות בהן נעדרה השינה מעיניה, התמכרה לתחושה הפועמת של המילים המבקשות לפרוץ מתוכה אל הדף הלבן כמעיין מבעבע בגרונה. לעיתים קמה ממקומה  והלכה עד לקצה החדר כממאנת לגלות סוד כמוס, ולעיתים חשה את כאב הגעגוע אוחז בעצמותיה ומבקש לכלות את זעמו בה. באחת שבה על עקבותיה והתיישבה בשנית, משכה דף לבן מערימת הדפים הקרובה, שלחה את ידה את הקסת הישנה אחזה בנוצה הרכה, העבירה אותה אל בין שפתיה מבקשת לאייר בה חיים, ריח ימים אחרים בהם צפה בקסם מעבר לגבולות האינסוף אשר חרטו בה זיכרונות עמוקים...

המשך יבוא...