צטט: גלי הקוסמת 2011-08-01 04:53:54

המקום: חיפה. עיר פועלים שמרנית וישנונית להחריד שגם שתי האוניברסיטאות הגדולות המצויות בתחומה אינן מצליח לעורר אותה לחיים.

הזמן: יום שבת 30 ביולי, שעה: 20:30-22:42

האירוע: הפגנת מחאה.

נוכחים: אני + כעשרת אלפים אנשים.

 מחאת ההמונים יצאה לדרך.

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4102072,00.html

 

רקע למתעניינים

יש לי קטע כזה של מצפון חברתי. תמיד היה לי.

את שנות נעוריי, העברתי באחת התקופות המרתקות במדינה – שנות ה-90 העליזות. למי שלא זוכר, בתקופה ההיא היה תהליך שלום. כן, כן, מן תהליך כזה שבו המנהיגים שלנו דיברו עם המנהיגים שלהם, הגיעו להבנות, תובנות, החלטות. היו לחיצות יד, היו הסכמים, הייתה פריחה היה אפילו טקס אחד אמיתי, על הגבול עם ירדן. כנערה מתבגרת, פעילה פוליטית למען השלום ואם אפשר אז עכשיו (כבר כתבתי פוסט על חוסר הסבלנות שלי), יצאתי לרחובות, הפגנתי בעד שלום, שלום ועוד קצת שלום (ומדי פעם גם נגד כפייה דתית). את שנת התיכון האחרונה שלי חתמתי עם הירצחו הנורא של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, וכמו ששר אביב גפן – 'רצחו שלום בכיכר'.

וכמו שקורה לנו, אנחנו מתבגרים, ואת המחאה הבאה – מחאת "רק לא ש"ס" הספונטנית בכיכר רבין, העברתי בצפייה ישירה מעומק השטחים בהם עשיתי את שירותי הצבאי. משם לימודים, ובחירה איך לא – עבודה סוציאלית – הבחירה הכי חברתית שיכולתי לחשוב עליה, נולדתי עם מצפון חברתי, כבר ציינתי למעלה. את כל כולי השקעתי בעבודה וכשצריך היה למחות, היה התירוץ מוכן עימדי מראשי: "תרמתי בעבודה". עובדה.  

את המחאה האמיתי שלי שמרתי בעיקר לתחום הכתיבה, ופעם בכמה זמן יוצא לי טקסט פוליטי ראוי למדי (פולי ומדי, ובארץ דממה), אם כי גם יתר הסיפורים שאני כותבת, מביעים סוג של מחאה, והם מציגים עוולות חברתיות כאלה או אחרות, (דגים אינם עפים, עולם הקשת בענן).  

פעם אחת חרגתי ממנהגי, להמנע מהפגנות כשבספונטניות תפסתי את הרכב ומהצפון הרחוק ונסעתי אל תל אביב המפגינה שם מחיתי למען זכויות הנשים, בעת משפטו של חובב הנשים הידוע, הקצב.

ופעם אחרת שכחתי מי אני ומה אני. זה היה לפני ארבעה חודשים בעת השביתה של העובדות הסוציאליות. לא שכחתי, חלילה, תמכתי במאבקן, אפילו כאן בקפה, נקלעתי לויכוחים עם המלעיזים ותמכתי בתומכים, אבל נמנעתי מיציאה פיזית לרחובות. חזרתי בדיוק מהמסע האישי שלי ולא הצלחתי להיכנס למסע חדש של מחאה.

מאז שקיבלתי את הזכות להביע עמדה, מעולם לא ויתרתי על זכות המחאה שניתנה לי. ניצלתי את זכותי עד תום, ובמועד שהוכתב על ידי הכנסת, ניגשתי לקלפי והבעתי שם קלה ונחרצה את עמדתי.

 

המחאה

והיום, חזרתי אל הרחובות. אל ההמון, אל הכרזות. אל השלטים המוחים. אל האדרנלין המטורף, כמו אחרי הופעה מעולה רק שהפעם התלוותה לזה המשמעות האדירה, הידיעה שיש ערך לדבר, יש חשיבות להיותו של הדבר, מצרף של אלפי אנשים שיש להם אמירה, שיש להם דרישה - שרוצים לעשות פה משהו אחר, אמיתי, וכמו שכתבו על המאהל: "כאן בונים דמוקרטיה".

ההערכות היו שיבואו כאלף וחמש איש להפגנה, ואין ספק שחיפה הפתיעה כששלחה לרחובותיה כעשרת אלפים גברים, נשים וטף.

צעדתי בתוך העיר הרדומה הזו, בין האנשים הצועדים, נבוכים מעט, מביטים לצדדים, אינם יודעים מה עליהם לעשות כשמוחים. מתי יצאנו לרחובות לאחרונה? למזלנו, היו אנשים עם מגפונים שאמרו לנו מה לצעוק וחזרנו אחריהם. זה מאוד משחרר לצעוק סיסמאות כך שמהר מאוד השתלבתי בין כל הצועקים ומוחאי הכפיים. לצערי, מאוחר מידי גיליתי שהסירים נשארו במטבח הבית שלי, והרי מקומם היה פה איתי להוסיף עוד קצת רעש. לא מתורגלים במחאות כבר ציינתי. בפעם הבאה משרוקית, סיר, מצקת - פק"ל.

הייתה תהלוכה, אוהו איזו תהלוכה עברה את המרחק הקצרצר מגן גליקר (סוף סוף הגן הזה קיבל שם – שנים, שנים, הוא עומד שם ואף אחד לא מתייחס אליו) למרכז חורב, אחת הצמתים המרכזיות בעיר. הלכתי עם הזרם, נחלי אדם. ילדים צעירים שהוריהם מלמדים אותם דמוקרטיה, הורים שמוחים נגד הממשלה, זקנים שצועדים עם כולם, חברי תנועות הנוער שהרימו את המוראל, ערבים, חילוניים, דתיים, מכול הגילים, מכול הזרמים. ארגוני נשים, ארגוני גברים (טוב, לא באמת היו ארגוני גברים) וקבוצת הומואים קטנה, שחבריהם כנראה נטשו לתל-אביב וירושלים, והם שמרו על הגחלת החיפאית עם מגאפון וססמאות מדליקות סטייל: "גם לסבית ענייה רוצה לגור בעיר חיפה" ולחלופין: "גם לסבית אמידה רוצה לגור במוריה" "גם ההומו גם הבי רוצים לגור בנשיא".  

בראש התהלוכה, נשאו ארבעה חברים אלונקה ועליה ניצב בית – אם הוא חולה או שכבר מת הם לא סיפרו לי, אבל זה בהחלט מתאים היה להיות תהלוכת לוויה מכובדת במיוחד לחלום הזה, החלום שבמדינת ישראל 2011, יכול להתגשם בקושי רב.

במרכז חורב, נחסמה הצומת למעבר רכבים, ואלפים גדשו אותה, כמו ביום כיפור בעיר. המחאה שהתחילה, לפני ארבעה חודשים, עם שביתת העובדות הסוציאליות, ונגמרה בכישלון עצוב, הרימה הערב ראש. הגאווה ההיא כשהצעקות השולטות היו: "העם דורש צדק חברתי" ו"הו-הא מי זה בא? מדינת הרווחה" ו- "רוצים צדק, לא רוצים צדקה". צעקתי אותן בגרון ניחר, מאמינה בהן בלב שלם.

היו נאומים, חלקם לוהטים חלקם פחות, לא את כולם אפשר היה לשמוע. הייתה מישהי שזכתה לקריאות בוז ואפילו לא ידעתי מי היא עד שחזרתי הביתה וגיליתי שהיא מהרכבת. כולם דיברו על הצדק החברתי, על המאבק הסוציאלי שלא נגמר. כשעל הבמה, עלו העובדים הסוציאליים, וסגרו חשבון עם עופר עייני, שראה במה והחליט לקפוץ עליה. לא בקלות ייכנס עיני למאבק הזה, לא ממרום מושבו הוא ישתלב בו, רק אם יכבד את התנאים, והתנאים הם שלא הוא קובע. לא אחרי מה שעשה במאבק הקודם למען צדק חברתי. והגאווה, או הגאווה, שוב הרימה ראש.

את העצרת חתמה מיקה קרני, האומנית היחידה שטרחה להגיע לחיפה ושרה למדינה שלנו "אם הייתי יכולה לעזור לך, שתי ידיי הן מושטות אלייך. להיות לך מגדלור באפלה..."

 

מהי מדינת רווחה ולמה צריך אותה בכלל?

מדינת רווחה, היא קודם כל מדינה שבה אזרחיה יכולים לחיות בכבוד מינימאלי.

דיור, רפואה, חינוך, סיוע לחלשים הם מאבני היסוד של מדינה הרואה בעצמה מדינת רווחה.

מדינה שבה קשישים לא צריכים להיות מושפלים כשהם מבקשים את עזרת המדינה.

מדינה שחיה בצל מלחמות וטראומות צריכה לדאוג לאותם אלה שהיא שלחה למלחמה, לאותם אלה שסובלים מחרדות, ומפוסט טראומה שבעקבות המלחמה ומגורים באזורים המופגזים במשך שנים.  

מדינה שתדאג שבחינוך ילדיה יעמדו הטופ של המורים, שיחנכו אותם לערכים של אהבת המולדת וכבוד לזולת.

מדינה שתדאג שהרופאים שלה ייתנו את השירות הטוב ביותר, בתנאים הטובים ביותר.

מדינה שבה מעמד הביניים, שלמד והשכיל ועובד למחייתו ועושה מילואים ומגדל את ילדיו לאהבת המולדת (כי לא מלמדים את זה בבית הספר) לא יקרוס. יש לו כתפיים רחבות למעמד הביניים, אבל גם סוס חזק קורס בסוף (מישהו פה קרא את חוות החיות?).

מדינה שתצעד קדימה אל המודרנה ולא אחורה אל האפילה והשחור (מישהו ראה שטריימל בסביבה?).

מדינה שתשקיע את המשאבים שלה באזרחים שחיים בתחומי המדינה ולא במדינה האלטרנטיבית שנבנית מעבר לקווים המצוירים על המפה.

מדינה שמפלה בין אזרחיה, בין סוג א' וסוג ב', מגרשת את הגר שבתוכה ואינה נאמנה לעקרונות היסוד שלה, כפי שהוצגו במגילת העצמאות. ("מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.")

מדינה שתאמין בערכים של רווחה, ולא של הישרדות (לחיות ברווחה זה לא פינוק.)

מדינת רווחה זה לא שאלה של כסף אלה של סדרי עדיפויות – לאן הולכים המשאבים.

לשמר את מדינת רווחה זו חובתה של הממשלה, כל ממשלה, ולא משנה מי העומד בראשה.

צעדתי וצעקתי ומחאתי כפיים. מדינת הרווחה שלנו פשטה את הרגל אבל אולי עכשיו, מישהו יתעורר. מישהו יבין שעובדות סוציאליות, הן לא רק תפקיד, הן שומרות על המדינה שלנו, שתישאר מדינת רווחה. לרווחת כל אזרחיה.

בגלל זה צעדתי.

בגלל זה צעקתי.

בגלל זה מחיתי.

וגם בגלל שאין לי ארץ אחרת.