כותרות TheMarker >
    ';

    "בובי" קנדי- הקלות הבלתי נסבלת של האלימות

    3 תגובות   יום שבת, 24/11/07, 17:29

    סרט.

    עוד סרט על רצח פוליטי.

    עוד רצח של איש חזון.

    עוד אלימות.

    יוני 1968. ארצות הברית. קליפורניה. 

    ("בובי", במאי ותסריטאי : אמיליו אסטבז ,2006)

     

    ובסוף הסרט קבלתי סטירת תזכורת חזקה,

    ההיסטוריה לא מאכזבת, היא חוזרת על עצמה בנאמנות וברשעות.

    ואנחנו , המין האנושי, לאן נוביל עצמנו לבסוף... האם יש יעד, האם יש תוכנית עסקית אלוהית... 

     

    לא היו לי ציפיות מהסרט, לא התעמקתי רבות בתוכנו לפני הצפייה. פשוט חשבתי להעביר בכייף שעה בשבת בבוקר (מה לעשות אני קמה תמיד מוקדם). סרט מוצף כוכבים הוליוודיים, אז אמרתי לעצמי  How wrong can you get.

    לכאורה שלוו, אין ממש אקשן, בימאי שלא מתיימר להציג סרט היסטורי או תיעודי.

    עלילה שלא דוקרת אותך ולא מציקה.אך לאט ,מבלי לאיים עליך , אתה נתפס חזק בלב.

    העלילה מציגה את מלון אמבסדור המפואר. שיקוף תקופה, שיקוף אוירה, סיפורים קטנים ועדינים המייצגים פסיפס אנושי שאפיין נקודת זמן זו בהיסטוריה של ארה"ב. דילמות המאפיינות תקופה:להתחתן בשביל לקבל פטור ממלחמת ויאטנם, גזענות, בגידה, סמים, כוכבת דועכת שיכורה. שיחזור נאמן של מאורעות אותם ימים (הציצו בסרטונים המקוריים ב- UTUBE) .הכול מוביל לסיום הצפוי אך עדיין קורע אותך משלוותך .רצח בובי קנדי.

    ומעל תמונות המהומה בדקות שלאחר הירייה נישא,מהדהד, נאומו של בובי אשר נשא לאומה לאחר רצח מרתין לותר קינד כנגד האלימות האנושית(כמה אירוני).

    ראוי שיהדהד לעד וישמע באזני כל.

    בעבור נאום זה כתבתי את ההקדמה עד כה.

    מומלץ לקרוא , מומלץ להפנים.

    פיסת הסטוריה /הווה / עתיד כואבים.

    http://www.angelfire.com/pa4/kennedy2/vil.html  אודיו של הנאום

    http://he.wikipedia.org/wiki/רוברט קנדי 

    City Club of Cleveland, Cleveland, Ohio April 5, 1968
    Mr Chairmen,Ladies And Gentlemen
    This is a time of shame and sorrow. It is not a day for politics. I have saved this one opportunity, my only event of today, to speak briefly to you about the mindless menace of violence in America which again stains our land and every one of our lives.
    It is not the concern of any one race. The victims of the violence are black and white, rich and poor, young and old, famous and unknown. They are, most important of all, human beings whom other human beings loved and needed. No one - no matter where he lives or what he does - can be certain who will suffer from some senseless act of bloodshed. And yet it goes on and on and on in this country of ours.
    Why? What has violence ever accomplished? What has it ever created? No martyr's cause has ever been stilled by an assassin's bullet.
    No wrongs have ever been righted by riots and civil disorders. A sniper is only a coward, not a hero; and an uncontrolled, uncontrollable mob is only the voice of madness, not the voice of reason.
    Whenever any American's life is taken by another American unnecessarily - whether it is done in the name of the law or in the defiance of the law, by one man or a gang, in cold blood or in passion, in an attack of violence or in response to violence - whenever we tear at the fabric of the life which another man has painfully and clumsily woven for himself and his children, the whole nation is degraded.
     "Among free men," said Abraham Lincoln, "there can be no successful appeal from the ballot to the bullet; and those who take such appeal are sure to lost their cause and pay the costs."  
    Yet we seemingly tolerate a rising level of violence that ignores our common humanity and our claims to civilization alike. We calmly accept newspaper reports of civilian slaughter in far-off lands. We glorify killing on movie and television screens and call it entertainment. We make it easy for men of all shades of sanity to acquire whatever weapons and ammunition they desire.  
    Too often we honor swagger and bluster and wielders of force; too often we excuse those who are willing to build their own lives on the shattered dreams of others. Some Americans who preach non-violence abroad fail to practice it here at home. Some who accuse others of inciting riots have by their own conduct invited them.
    Some look for scapegoats, others look for conspiracies, but this much is clear: violence breeds violence, repression brings retaliation, and only a cleansing of our whole society can remove this sickness from our soul.
    For there is another kind of violence, slower but just as deadly destructive as the shot or the bomb in the night. This is the violence of institutions; indifference and inaction and slow decay. This is the violence that afflicts the poor, that poisons relations between men because their skin has different colors. This is the slow destruction of a child by hunger, and schools without books and homes without heat in the winter.
    This is the breaking of a man's spirit by denying him the chance to stand as a father and as a man among other men. And this too afflicts us all.
    I have not come here to propose a set of specific remedies nor is there a single set. For a broad and adequate outline we know what must be done. When you teach a man to hate and fear his brother, when you teach that he is a lesser man because of his color or his beliefs or the policies he pursues, when you teach that those who differ from you threaten your freedom or your job or your family, then you also learn to confront others not as fellow citizens but as enemies, to be met not with cooperation but with conquest; to be subjugated and mastered.
    We learn, at the last, to look at our brothers as aliens, men with whom we share a city, but not a community; men bound to us in common dwelling, but not in common effort.
    We learn to share only a common fear, only a common desire to retreat from each other, only a common impulse to meet disagreement with force. For all this, there are no final answers.
    Yet we know what we must do. It is to achieve true justice among our fellow citizens. The question is not what programs we should seek to enact. The question is whether we can find in our own midst and in our own hearts that leadership of humane purpose that will recognize the terrible truths of our existence.
    We must admit the vanity of our false distinctions among men and learn to find our own advancement in the search for the advancement of others. We must admit in ourselves that our own children's future cannot be built on the misfortunes of others. We must recognize that this short life can neither be ennobled or enriched by hatred or revenge.
    Our lives on this planet are too short and the work to be done too great to let this spirit flourish any longer in our land. Of course we cannot vanquish it with a program, nor with a resolution.
    But we can perhaps remember, if only for a time, that those who live with us are our brothers, that they share with us the same short moment of life; that they seek, as do we, nothing but the chance to live out their lives in purpose and in happiness, winning what satisfaction and fulfillment they can.  
    Surely, this bond of common faith, this bond of common goal, can begin to teach us something. Surely, we can learn, at least, to look at those around us as fellow men, and surely we can begin to work a little harder to bind up the wounds among us and to become in our own hearts brothers and countrymen once again.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/08 10:28:

      כל פעם שאני שומעת את הנאום עולות לי דמעות רק מהמחשבה כמה אנחנו עדיין רחוקים, ואפילו לא בדרך.... תודה על הכוכב.

      גילה

        20/1/08 12:54:

       

      לפני כמה שנים+ כמה חודשים הצטרפנו גם אנחנו לרשימת האומות הארורות בהן רוצחים מדינאים בשביל לרצוח חזון פוליטי, וגם אצלנו האלימות, המילולית, המתוקשרת, ולעיתים גם הגופנית מלווה את החברה הזאת באשר תלך.

       

      וגם אני מסכים עם הקביעה שהכדור (ולא זה של האקדח...) בידיים שלנו.

       

      תודה על הנאום המרגש.

       

      וכמובן גם כוכב...

       

       

        25/11/07 08:56:

      גילה,

      תודה וכוכב על הבאת הנאום הזה.

      אני לא מאמין בתכנית (עסקית או אחרת) של אלוהים, שמובילה אותנו.

      לא במקרה בובי קנדי לא מזכיר את אלוהים בנאום.

      זה הכל החלטות אישיות של כל אחד ואחד מאתנו. האם הוא תומך בדיכוי? באפליה? באלימות?

      האם הוא מבצע אלימות? תומך ומאפשר אלימות? מקבל בהבנה וממליץ לסלוח על אלימות?

       

      ארכיון

      פרופיל

      גילה גדעון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      מתוך הבלוג "מדיה חברתית"

      מתוך בלוג מסחר אלקטרוני