הגענו ליום הזה בשנה, ליום הזה שפתאום הכל מתגמד והחיים כאילו נעצרו. ליום הזה שחודר אליך פנימה.. למקום הכי עמוק אצלנו, נוגע מטלטל ושובר.

משנה לשנה זה נהיה יותר קשה, יכול להיות? אני מנסה לחשוב למה. יכול להיות שאנחנו מבינים יותר, מזדהים יותר. יכול להיות שכל יום זיכרון כזה משאיר אצלנו משהו וזה רק הולך ומצטבר. יכול להיות שאנחנו גדלים, והם כבר לא...

הגענו ליום הזה.. ליום שבו אנחנו יושבים על הספה מול הטלוויזיה. בוהים בשקט חרישי עד שהדמעה שיורדת מרעישה קצת על פנינו. בוהים ודומעים, דומעים ונשברים. כל סיפור כאילו מרסק אותך מחדש, שואב את כל הכח ומשאיר אותך ריק שרוע על הספה. כל סיפור אתה רוצה לחבק את האבא שלוחש למצלמה כאילו כבר אין לו כח להוציא קול אמיתי. את האמא שבמקום לחגוג יומולדת לבנה הולכת עם פרחים לקבר ובוכה... ואתה בוכה איתה. כל סיפור דוקר אותך עם סיפורי גבורה שגדולים מהחיים. ילדים, בגיל שלי שעוד רוצים לכבוש את העולם רצו לתוך הקרב כדי להגן על הבית שלנו, כדי לעזור לחבר.

הגענו ליום הזה שאתה שואל את עצמך עד מתי? מתי תוציא האנושות כולה את המלחמה משק הפעולות האפשריות. מתי נבין שזה דבר כל כך רע? מתי נפסיק להיות עם שחרד כל הזמן לגורלו? אני רוצה להגיד לבנים שלי שהם כבר לא ילכו לצבא. דיי... לא נלחמנו מספיק?

אתה קם מהספה רק בערב, מרוקן לחלוטין.. ואז מכה בך הניגוד. ניגוד שמבטא את כל ההוויה הישראלית ביום אחד. עד עכשיו בוכים, ומעכשיו חוגגים. ישראליות טהורה. היום הזה מבטא חולשה משתקת וגאווה כאחד. זה ניגוד מוזר, ניגוד קשה ובלתי נתפס. ניגוד שקשה להכיל אותו אבל הוא כל כך סמלי ואמיתי. ביום בוכים ובערב רוקדים. הם לא מתו לחינם. אנחנו חוגגים היום 63 שנה של עצמאות. של מדינה. של בית.

הגיע היום הזה של אחדות נקייה. עם שלם מרכין ראש.  7 מיליון אזרחים וכולם דומעים. כולם בוכים ומדברים לעצמם בשתי דקות של שקט. של דממה רועשת. הגיע היום הזה שבו הכל מתגמד..לא חשוב חרדים או ערבים. לא חשוב ימין או שמאל.. כולנו כואבים. כולם רוצים לזכור ולא לשכוח. כולנו ישראלים..

הגיע היום הזה.. היום שבו העיתון מחולק לשתיים. חצי שחור וחצי כחול. באחד אמא זועקת על קבר ובשני ילדה קטנה ותמימה מניפה את הדגל. חיים שלמים לפניה.  זאת המציאות שלנו.. אלה החיים שלנו.

הגיע היום הזה שבו יותר מתמיד ... אין לנו ארץ אחרת.

יום הזכרון 2011.