מאבק, מהפכה, הפגנה, מחאה. עוד יקראו על הימים האלו בהיסטוריה... מרד של סטודנטים. נראה כי כולם יודעים ומרגישים – צריך שינוי.

הירייה נורתה, הדגל הונף, האוהל הפך לסמל. הכל כל כך נכון ואמיתי. שנים של הבלגה, של שחייה עם הזרם, של חוסר הבנה הגיעו לסיומן. הכאב השתלט. הכמיהה לשינוי. פתאום הבנו שאי אפשר עוד לשבת בבית (תרתי משמע). אי אפשר ללמוד על מרד הסטודנטים בצרפת ולצאת בביקורות על האדישות של הסטודנטים בארץ, אי אפשר עוד להאשים ולבכות. אי אפשר עוד לקרוא על צ'ה גאוורה כאילו היה בו משהו מיוחד ונדיר... היה בו משהו מיוחד, זה נכון.. היה לו נכונות להקריב. אולי בימים שלנו זה כבר הפך לנדיר.

הסיפור הזה, שגדלנו עליו- תלמד תשקיע תצליח - פתאום נראה לי כמו עוד אגדת ילדים עם סוף טוב. התבגרתי? יכול להיות.. הייתי מעדיף להישאר בעולם הילדים. בעולם הזה שהכל פשוט, שאתה מאמין שאתה לומד בשביל להצליח בחיים. בשביל עבודה טובה. עולם שבכדי להיכנס אליו, בכלל לא משנה מי אתה, הבן של מי אתה, עם כמה כסף אתה בא מהבית ואת מי אתה מכיר. הסדרן בכניסה לעולם הזה, ממש כמו בקולנוע רק בודק את הכרטיס ונותן לנו להכנס. שלא תבינו... הכניסה לעולם הזה אפשרית, אולי זה מה שעצוב אבל המסביב לא נותן לך להנות. אני אצליח להכנס אליו אני יודע, אבל לגבי הפופקרן והקולה אני כבר לא בטוח שהם יהיו בהישג ידי.

אי אפשר שלא להסתכל על המחאה הזו ולא להתרגש. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת הפכנו למדינה חברתית. המחאה הזו גדולה פי כמה ממחאת הקוטג' וזו מסיבה אחת פשוטה: מחאת הקוטג' הייתה בעלת סף כניסה נמוך מאוד. אנשים שהתבקשו בסה"כ לא לקנות קוטג' קיבלו את התואר מהפכן. הפעם המחאה דורשת הרבה יותר. סטודנטים שישנים באוהל כאילו היו בטרק בדרום אמריקה זה לא מחזה שאפשר להישאר אדישים כלפיו. האוהלים הבודדים, כאילו הונחו בשדה קוצים, גרמו לאש להתפשט במהירות וסחפו אחריה מדינה שלמה. שאלות עמוקות עולות, אולי הגיע הזמן לרסן את הקפיטליזם שכ"כ התרגלנו אליו? הרי אם חלק כ"כ גדול מאזרחי המדינה לא יכולים להתקיים בכבוד אולי משהו לא עובד בשיטה. אם מ1969 ועד 2008 שיעור העוני עלה ב477% כנראה שאנחנו לא הולכים לכיוון הנכון. כנראה שאותה יד נעלמה של אדם סמית, זאת שדיברה על ריסון עצמי של השוק- באמת נעלמה, לפחות כאן בארץ אני לא כ"כ מוצא אותה.

לכאן או לכאן הנה אנחנו יוצאים מהקונכייה - הדור שלנו, שכונה דור הפייסבוק, דור המחשבים, ילדי השמנת הדור שהודבקה עליו בקלות תווית האדישות יוצא למאבק חסר תקדים, ללא ספק אחד הגדולים שנראו במדינה בעשור האחרון.. אני בטוח שגם צ'רלי ביטון מתפעל. לכן אסור להרוס את המחאה הזו עם צבעים אדומים של קומוניזם וקולות שמאל רועשים. המחאה הזו לא נועדה לאפשר לאנרכיסטים לתפוס טרמפ ולא נועדה לתת לאנשי שמאל במה להשתלח בימין הפוליטי. זה עדיין אנחנו.. אלה שלומדים, אלה שעובדים, אלה שהלכו בבחירות להצביע, אלה ששירתו בצבא, אלה שחטפו קנס חניה לא צודק ושילמו אותו. זה עדיין אנחנו אלה שנאבקים פה. לא נתן לכם להשתלט. עד שיש כאן משהו חברתי ברמה הכי בסיסית ורחבה לא צריך להצמיד אותו למפה הפוליטית. ובעוד המחאה מתפשטת רק כדאי שנזכור את ההבדל בין מחאה לבין מהפכה, בין ישראל למצרים. בין בחירות דמוקרטיות לבין המהפכה הבולשביקית. כדאי שנזכור שכאשר משחררים סוס מהכלוב אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הוא ירוץ.

אז עכשיו נשאר לשאול מה הלאה? האם הפעם זה ילך עד הסוף או שבעוד כמה ימים נסתכל על שדרות רוטשילד ונראה שוב רק בתי קפה? עם האברכים לא הצלחנו.. באמת שרצינו לעשות שינוי, למחות על אפליה. להזהיר שהסטודנטים קורסים אבל פשוט לא הצלחנו. אולי התמקדנו יותר מדיי בהם ולא בנו. בלשנוא במקום לאהוב. צ'ה אמר בגדולתו " המניע של כל מהפכן זה אהבה" כנראה שאי אפשר להנהיג שינוי מתוך שנאה.

והפעם? הפעם זה נראה שונה. מרגיש שונה. הפעם אם לא נצליח זה יהיה אולי הניסיון האחרון... הניסיון ששבר את גב הסטודנט וגרם לו להגר לחול ולמצוא עבודה טובה. כמה אפשר להרגיש שדורכים עליך? כמה אפשר לצעוק על חוסר צדק ולהרגיש שחירשים מסביבך? אז הסטודנט יהגר, מדיי פעם יתבאס שאין רמזור בטלוויזיה ומכך שהמוכר במכולת לא מדבר עברית ולא יודע מה זה במבה... אבל שלוק מהקולה ויד מלאה בפופקורן יזכירו לו למה בכלל עזב. פאולו קואלו אמר "צריך להיאבק למען הגשמת חלומותינו." ברור שהוא צודק. בישראל 2011 יש את החוטים שמהם אפשר להכין רשת של ביטחון כלכלי ותעסוקתי, רשת שתאפשר לרקום חלומות. אבל כאן קודם כל, נדמה לי שצריך להיאבק בשביל קיומנו.

נתראה בכיכר...