לקחתי 

ההפגנה במוצ"ש גרמה לי להזיל דמעה, בינינו, יותר מאחת.

ראיתי אותנו אוחזים בלהט שלטים גדולים, עומדים יחד כתף לכתף,

בדיוק כמו שרואים אותנו פקידי הממשלה, מנהלי הבנקים, הפוליטיקאים ועוד

דמויות שהשתלטו לנו על הגורל.

הם נגסו מאיתנו עוד ועוד והפכו אותנו למכונות יצרניות

שבעזרתן ייצרו תמונה מעוותת כאילו באמת בישראל 2011 ישנן צרות, אבל צרות של עשירים.

למרות שאני לא יכולה להתלונן ברמה האישית ולא אגור באוהל בגלגול הזה, אני רואה מסביב.

המצב של רוב הביניים בישראל לא משהו במקרה הטוב, והרבה לא משהו לרוב מעמד הביניים, שנושאים על גבם עיוותים פוליטיים ומשלמים על הכל. אבל הכל.

לא בא לי לשלם יותר את האתנן שהפוליטיקאים מעבירים אחד לשני כדי

לשמר לעצמם את השררה.

אנחנו כבר שם, במקום הזה שאנחנו יודעים שיש בידנו את הכוח לשנות.

זה מצב חדש, שלא מוכר לנו.

מיגל, חבר תל אביבי שחזר מטיול שורשים במדריד וראה בעיניים, שלב יותר מתקדם של אותה מהפכה, יודע שיצליח לנו, ושאנחנו באל חזור.

הוא גם ידע לספר בשיחה טלפונית לתוך ליל המאה וחמישים אלף מהפכנים, שהדרישות שלנו מהמושכים בחוטים לגיטימיות ומוצדקות, אבל עכשיו צריך לדרוש גם מעצמנו. לדרוש מעצמנו, להיות צרכנים שמסדרים את כוחות השוק לטובתנו. אם אנחנו יודעים לדרוש את מה שמגיע, ומוכנים לשם כך לעצור את החיים וללכת לגור באוהל, אנחנו יכולים להחליט מה אנחנו קונים, ממי קונים ובכמה.

"תפור עליך", זה מה שהוא אמר לי, מיגל. את אנליסטית בנשמה ויודעת לחקור ולחבר נתונים. יש לך פה, כריזמה מודעות צרכנית גבוהה.

צריכים כמה כמוך, שייקחו תחומים, יבצעו את כל הבדיקות, כמו שאת עושה ביומיום ויספרו.

לקחתי!

מהיום, אשתדל לספר לכם על מוצרים ושירותים בכל תחומי החיים שאני ממליצה לרכוש, ואוסיף הערות של איך, למה, וכמובן בכמה. 

ויוה למהפכה,