כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    מסע והעמסה: תערוכה נולדת, תערוכה נודדת

    12 תגובות   יום שני, 1/8/11, 18:10

    מסע והעמסה: תערוכה נולדת, תערוכה נודדת

     

    זה היה מזמן, כל כך מזמן. אספתי אלי במודע ושלא במודע את כל מה שסובב אותי. חומרים פיזיים וחומרים נפשיים. מוקפת בחיי היום יום ובעולמי שלי כאשה, אם, אמנית, רעיה ועושה לי את חיי כיצירת אמנות (כמו שסארטר "מצווה"). כל דבר שעבר דרכי או לידי,  אם הוא חומר פיזי ואם חומר נפשי- חוויתי- רגשי ,הופך להיות חומר ליצירה. רות לורנד קוראת לזה בשם מסכם אחד "החומרים הפוטנציאליים של המציאות".

     

    כך אני יוצרת את גוף העבודות הגדול לתערוכת היחיד הראשונה שלי בשנת 1987 וקוראת לה בתום לב מוחלט 'סביבתי ואני'. אני מציירת את עצמי, את בני משפחתי, את החפצים שמקיפים אותי ומשתמשת בכל חומר שנמצא בסביבה - בדים, חיתולים (פעם לא היו טיטולים), קוצים, קרשים, אדמה, שברי כלים, שברי מראות, ורשתות ברזל – הכול. בזמנו, בשנות השמונים, אלה היו החומרים שאמנים השתמשו בהם והאוצרת של מוזיאון ת"א דאז טבעה את המונח 'דלות החומר'. השימוש שלי באובייקטים ובחפצים שאותם "שתלתי בעבודה" או התבססתי עליהם, התכתבו גם עם המושג 'חפץ מן המוכן' (readymade).


    מאז 'סביבתי ואני' – התערוכה (ואני) - ידענו דברים רבים. נראה שהיא נולדה ונועדה לנדודים. אינה יודעת מנוח. התערוכה הסתיימה, בעקבותיה זכיתי לביקור חשוב מאד של צבי תדמור ז"ל שהיה אז אוצר מוזיאון חיפה, שהגיע לבקרינו בסטודיו שלי ועקב אחר עבודתי. פה ושם נכתבו כמה ביקורות די מעניינות ( לקריאתם לחץ על כתבו עלי, ועל ספר אורחים,) ואחר כך, כשהתפוגגו ההדים האחרונים של התערוכה (וזה קורה תמיד מהר מאד), נדמו קולותיה. מצאתי עצמי מבוהלת עד אימה. יותר ממה שהתרפקתי על דברי השבח (הרבים) נחרדתי מדברי הביקורת (המעטים). לפתע, ומשום מה, לא הבנתי מה עשיתי ומה אני עושה. הכול פתאום נראה לי לא טוב ולא חשוב ובכלל. פרקתי את התערוכה (שהוצגה אז בבית האמנים ע"ש שאגל בחיפה), העמסתי אותה על רכבי ונסעתי לי לבדי אני, עמוסה בכל כבודת סביבתי -  בחזרה לסטודיו. "דעי" אמרתי לה (לתערוכה) אז בליבי "מאין את באה ולאן את הולכת". היא לא ידעה, ובאותם הימים גם אני לא.


    הסטודיו שלי היה בנוי על מנת לייצר ולייצר ולייצר בלי סוף ואחר כך להוציא. כמה אוויר טוב היה לי בסטודיו כשזו, התערוכה, על אף שהיא 'סביבתי ואני' יצאה משם, יצאה מסביבתי והלכה לה למקום אחר. והנה היא חוזרת. עבודות גדולות, כבדות, עשויות מחומרים שונים. הן חוזרות עכשיו עמוסות לעייפה, ומעמיסות עצמן עלי. מתחיל להיות צפוף מאד בסטודיו. הן מפריעות לי. "סביבתי סביבתי" אני אומרת לעצמי "אבל איפה אני כאן ?".


    מה אני עושה? הן מפריעות לי. הן מסתכלות עלי מכל עבר, הן לא נותנות מקום לעבודות אחרות. ואני גוזרת על עצמי עכשיו "לרדת מהעץ הגבוה" הזה של תערוכת היחיד הגדולה, הפרובוקטיבית משהו, השרירנית משהו, ומחליטה לבדוק את עצמי באינטימיות ובצניעות. ואני מחליטה לרשום בעפרון במשך שנה על דפי נייר קטנים (A4) ומטה. רק לרשום, לחשוב, ולשתוק ונראה מה יהיה. ואני רושמת ורושמת וידי לא נחה וגם לא עיני. ואני יודעת, לאחר עוד שנה של עבודה, שכן, אני יודעת לרשום (היום אני יודעת שגם לפני כן ידעתי, וידעתי טוב). ככה נתתי לעצמי אישור לאותה השתוללות שקדמה לרישום והחלטתי שכמו שאומרים על התורה הרי "אין מוקדם ומאוחר".


    ובינתיים אני ממשיכה ליצור ומחפשת דרך להוציא את גוף העבודות הגדול הזה מהסטודיו. 'סביבתי' לוחצת עלי. הנוכחות שלה חזקה, גם דחוסה משהו, הכול גדול ועמוס. אני רוצה אוויר, והסטודיו קטן מהכיל. ורדה חברתי (אמנית גם היא) מבקרת בסטודיו. רוצה לראות את תערוכת היחיד הראשונה שלי. שוב אני פורשת, פותחת, מראה, ומסבירה. מתבוננת, גם אני, בפרי הביכורים הזה ואומרת לה "תערוכה תערוכה, אבל זה רק בדרך למה שאני אהיה". נראה לי שהיא לא ממש הבינה מה אמרתי. האמת, גם אני לא ממש הבנתי. אבל מאז אני עוד בדרך. ומאז גם התערוכה הזאת בדרך.


    מצאתי מכולה, גררתי אותה עד לחצר הסטודיו שלי והעברתי את העבודות לשם. ובינתיים עבר עוד זמן והיה עלי לפנות את הסטודיו ואת המכולה ( גם דרשו האנשים בסביבתי). חבר טוב הציע לי לאכסן את העבודות באיזה קרוון ישן ומט לנפול שהיה באתר כלשהוא, אתר העבודה שלו. והעבודות נודדות ונדחסות לקרוון שבו האבק שמצטבר עליהם מגן עליהן. כך אני משכנעת ומנחמת את עצמי. ו"ככה הן הולכות ומתכלות, הולכות ומתקלקלות" אני אומרת יום אחד לבני, אחרי שהיינו במקום כדי לבדוק מה קורה. והוא אומר לי בחזרה "לא נורא, ממילא העבודה שאת הכי אוהבת לא נמצאת שם". כך הוא אומר ואני עוד לא יורדת לסוף דעתו. ואז הוא מוסיף "את הרי אמרת שהעבודה שאת הכי אוהבת זו העבודה שעדיין לא עשית".


    טלפון בהול מזעיק אותי בבוקרו של סתם יום של חול ובו מודיעים לי שהקרוון פונה מהאתר לאיזור פסולת. הקרוון וכל מה שבו????????????? כאחוזת דיבוק אני מתחילה לרדוף אחריו ולהוציא ממנו את העבודות, להציל אותן, ושוב לחפש להם מקום איכסון אחר. זמני, שלימים הפך להיות קבוע לכמה שנים טובות. שוב באיזה מחסן שכוח אל. והן צוברות אבק, כדרכן, כפי שלמדו לעשות באלה השנים. וכך הן מתפלשות באבק ומחנק ימים ושנים ולא נודעו לרבים, ולא נודעו לעצמן ורק אני יודעת ש'סביבתי ואני', שנוצרה בעיקר מחומרים מתכלים, מכלה את ימיה באין רואים, במקום חשוך ונסתר.


    המסע עדיין לא תם ושוב היא נודדת. הפעם יותר קרוב אלי, יותר בשליטתי, בגראז' שמתחת לביתי ליד החדר הקטן שישמש לי באותו זמן סטודיו (חדר עבודה). הפעם העבודות בודקות את האבק החדש, בקיריה האחרת. ואני מעמידה אותן אחת שעונה על רעותה כמו ספריה. כמו זו מגינה על זו. ואני יודעת שיבוא יום ואשרוף אותן. מסע הנדודים שלהן צריך להסתיים. זאת אני יודעת. כמו נעלבת בשבילם ומחפשת פתרון נכון.


    עשר שנים רעיון שריפה מתפשט בשדה הקוצים שמנקר במוחי. זה יהיה הקץ למסע הנדודים חסר התכלית הזה, של עבודות שנוצרו מחומר מתכלה, שהרי כבר הרקליטוס אמר "ניצחונה הוא כליונה". (רשימתי ב 'בלוגיסטיקה').


    והיום הזה אכן הגיע. או לפחות היעד כבר סומן. הוזמנתי להשתתף ב'פסטיבל מה שלומי על הגבול' . בפרוייקט שלו קראתי 'האש מפצחת תמונות בדממה'.


    בימים שלפני הפסטיבל ולפני המועד שנקבע להיות  טקס השריפה, הייתה 'לסביבתי ואני' עדנה. כן, כמעט לעת בלותם הייתה להן עדנה. שוב הן נחשפו, שוב עמדו לדיון, שוב ראו אותן ושוב דובר בהם, וכפי שקורה גם כאן ועכשיו, עדיין.


    כאשר סיפרתי על השריפה המיועדת, קולות רבים הגיעו אלי. חלקן הקטן תומכים, מעודדים, מבינים, ונלהבים ואחרים נסערים, זועמים, מבקרים ומוחים. הדיון מבחינתי כבר היה בבחינת 'השריפה כבר פרצה – ומי הן התמונות שיהיו ביער'. ומשם מתרחב הדיון במרחב הווירטואלי ומישהי שלה אני קוראת א' ( לכולם מתברר קוראים א') כותבת לי 'מה הרעיון – זה כמו לשרוף משהו מעצמך' ולאלה אני עונה 'שריפות הן הדבר הכי טוב עבור יערות.....'. ובתוך כדי כך, מדי פעם, אני מציגה ברשימותיי כמה מן העבודות שאמורות לצאת למסע, מסבירה את עמדתי ואת האקט/מיצג, ואת האמירה האמנותית שלי.


    לא, אינני מתנצלת שם, גם לא מתגוננת. להיפך, אני מנצלת את הבמה הנפלאה ואת התגובות המעניינות שבאות מכל עבר, כדי לדון בעניין זה לעומקו עד אפילו רמזים שנשלחים אלי דרך המקרא ושם אני מתייחסת לנשים המקוננות 'וקראו למקוננות ותבאנה .... ואל החכמות" – המסר שנשלח אלי', מתמודדת עם שירה של זלדה  'שני יסודות' שנשלח אלי כסוג של אמירה ומתחזקת את עמדתי בשורה מתוך שירה האומר "השלהבת לא תבין השלהבת לא תאמין' ברשימתי ב 'דוגרינט'.


    כל זאת קורה כאשר כל גוף העבודות עדיין מסתופף באפלת הגראז' והן לא יודעות שבמרחב הווירטואלי כבר יש אש. הן נחשפות מדי פעם ברשימותיי השונות, יש אנשים שמבקשים שאציל אותן ולא אצלה. הן מתגלגלות באוויר, נצפות במלוא הדרן ובזו הפעם אין צורך להזיז אותן, גם לא לטלטל והן שוב במסע.


    הפסטיבל מתקרב והנה מגיע יום העמסה. שולחים אלי טנדר ראוי, ואני מוציאה אותן אחר כבוד וגם אחת אחר השנייה מתוך הסטודיו, מתעדת ומצלמת ושולחת אותן לדרכן האחרונה. דרך שאני יודעת שהיא אינה האחרונה, הן עכשיו בדרך למה שהן עוד יהיו.


    כי כמו שאמרתי, לכל מי שרצה לשמוע, "טקס השריפה שבו אשרוף לאט, עבודה אחר עבודה, הוא יהיה באותו זמן ולצורך העניין גם הסטודיו שלי. שם, תוך כדי השריפה, בעוד אני מתבוננת ומצלמת, הן מתחילות לצמוח לדבר האחר שהן יהיו. הן מתכלות כדי להתגלות. כמו עוף החול. הן עייפו, הן נשרפות כדי לצאת מתוך השריפה להיות דבר אחר וחדש" . מה שמתאים לי יותר, מה שמתאים להן יותר, בזה הזמן ואחרי זמן כל כך רב.


    וכך הן יוצאות למסע. הפעם, לא בגלל שהן מפריעות לי בסטודיו (כי הן כבר לא שם), לא בגלל שאין לי מקום לאכסן אותן (הפעם דווקא יש לי), לא בגלל שהן לא שוות (הן שוות), אלא בגלל שזו הדרך שלהן. זה המסע שלהן. מסע שעדיין לא תם.


    עכשיו זה שלב העמסה. כן, אפשר לראות בזה מטאפורה. כדי להתרוקן צריך קודם להעמיס – וכאן, צריך לזכור, מדובר בתערוכה ששמה המקורי שנטבע לפני כשלושים שנה היה 'סביבתי ואני'.


    יש להן דרך, לעבודות אלה. ובדרך הזאת שלהן, גם שלב ההעמסה הוא חלק מהאופן שבו הן מוצגות או לחילופין מציגות את עצמן.


    להלן סרטון שמציג את שלב העמסה

     

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/13 13:35:
      דרך מעניינת עברה על ציורייך, ואני מבין שהיה איזה שחרור ממועקה שרבצה עלייך בגמר התערוכה, מעבר למסע שעשו הציורים, את עברת מסע, לא פחות , בעקר מסע אל עצמך, משהו בעבודה ייתר אותך בחוץ ,גם כשלקחת את העבודה והיית קרובה ולבד ברכב עם הציורים ,הייתה מן מועקה ,לדעתי היה חסר חיבור בין הנפש שלך לתוצאה האמנותית, ההחלטה שלך לעסוק רק ברשום שבאה אחרי שנקלעת למשבר הייתה נכונה,אם להתייחס לתקופה ההיא במונחים של צילום זה כמו לצלם מתוך כוונה ללא פילם במצלמה,,אני חושב שכל אמן צריך לעבור אתת השלב הזה, מעין טקס של כניסה לבגרות אצל שבטים פראיים, שבו המטוקס עובר גם סבל רב, ועמידותו לסבל היא גם כרטיס הכניסה שלו לעולם המבוגרים,, כשהעמסת את התמונות לרכב וצילמת את האירוע לפרטיו , לא יכולתי להתעלם שהתמונות עכשיו הן פרימים מתוך הוידאו כאשר לכל תמונה מוצמד חלק מתכתי המאפיין את הרכב , כאילו כל תמונה קיבלה איזה צריבה, שאמנם באירוניה מייחדת אותה, אבל מסמיכה אותה בו בזמן לקוד מתכתי חוזר על עצמו, וקושר אותה למקום ולזמן, אחרי ישלב הזה , לא נשארו הרבה ברירות ואם הן לא היו נשרפות בוודאי היו מתאבדות באיזה שהוא שלב, ואילו את לכל הדעות עלית שלב בידידות רבה אשר
        19/12/11 03:08:

      או קיי נמצאה האבידה... זו התגובה שכתבתי לך שם...

       

      בכוונה לא קראתי עד הסוף כדי שלא יעצור לי את המחשבה העצמאית שלי.

       

      מה שכבר הספקתי לקרא היה רק ביקורת ביקורת ביקורת. אנשים נוטים לבקר יותר מאשר לקבל וזו נקודת מוצא התחלתית שלהם כמעט בכל דבר יותא דופן ואף רגיל שהם רואים.

      אני, תמיד ראיתי את עצמי כיוצאת מן הכלל בראייה של דברים, האמת שגם באמנות וגם בנדל'ן וזה מה שמושך אותי בתפיסה של השריפה, הראש הפתוח לראות דברים אחרת לצאת מן המסגרת החשיבתית הרגילה.

       

      דבר נוסף שאני מוצאת שבני אדם, כולל אני לצערי הרב הופכים הרבה פעמים חומר למשהו אנושי כמעט (כאן כבר נכנסת השאלה האם ציור הוא חומר) שקשה להיפרד ממנו.

       

      רק בני אדם לא ניתן להחזיר, את כל היתר כמעט אפשר, לכן מעבר לבני האדם ולחיות אין בעיני כמעט שום דבר קדוש כולל כנראה גם אמנות.

       

      גם אמנות ניתן לעשות אותה שוב, לצייר מן התתחלה, הרי מה ההבדל בין מחיקה של קטע מציור לבין שריפה של הציור עצמו?...

       

      ובכלל כמו שכתבתי לך בקפה דה מארקר הלואי עלי הניקוי הזה. פעם אחת הוא נכפה עלי בדרך לא דרך וזה היה קשה לי מאד.

       

      עד היום אני מחפשת חפצים, שמלות, ציורים, כתובים שנעלמו בתהליך ההוא שהיה כל כך טראומטי עבורי ולא ניתן לשחזרם.

       

      כולי קנאה על היכולת הזו שלך להתנקות.

       

      אולי אם היה לי אותה, היו לי הרבה פחות כאבי גב. (:

       

      תודה על הליך מרתק שיצא לי לקרא עליו.

       

      רונית

       

       

        19/12/11 03:06:

      כתבתי לך שם תגובה, אין לי מושג אם נכנסה . שיט שעה כתבתי וכעת ניסיתי להדביק אותה גם הנה וכלום לא נשאר.

       

      בכוונה לא קראתי עד הסוף כדי שלא יעצור לי את המחשבה העצמאית שלי. 
      מה שכבר הספקתי לקרא היה רק ביקורת ביקורת ביקורת. אנשים נוטים לבקר יותר מאשר לקבל וזו נקודת מוצא התחלתית שלהם כמעט בכל דבר יותא דופן ואף רגיל שהם רואים.
      אני, תמיד ראיתי את עצמי כיוצאת מן הכלל בראייה של דברים, האמת שגם באמנות וגם בנדל'ן וזה מה שמושך אותי בתפיסה של השריפה, הראש הפתוח לראות דברים אחרת לצאת מן המסגרת החשיבתית הרגילה.
      דבר נוסף שאני מוצאת שבני אדם, כולל אני לצערי הרב הופכים הרבה פעמים חומר למשהו אנושי כמעט (כאן כבר נכנסת השאלה האם ציור הוא חומר) שקשה להיפרד ממנו.
      רק בני אדם לא ניתן להחזיר, את כל היתר כמעט אפשר, לכן מעבר לבני האדם ולחיות אין בעיני כמעט שום דבר קדוש כולל כנראה גם אמנות.
      גם אמנות ניתן לעשות אותה שוב, לצייר מן התתחלה, הרי מה ההבדל בין מחיקה של קטע מציור לבין שריפה של הציור עצמו?...
      ובכלל כמו שכתבתי לך בקפה דה מארקר הלואי עלי הניקוי הזה. פעם אחת הוא נכפה עלי בדרך לא דרך וזה היה קשה לי מאד.
      עד היום אני מחפשת חפצים, שמלות, ציורים, כתובים שנעלמו בתהליך ההוא שהיה כל כך טראומטי עבורי ולא ניתן לשחזרם.
      כולי קנאה על היכולת הזו שלך להתנקות.
      אולי אם היה לי אותה, היו לי הרבה פחות כאבי גב. (:
      בכוונה לא קראתי עד הסוף כדי שלא יעצור לי את המחשבה העצמאית שלי. 
      מה שכבר הספקתי לקרא היה רק ביקורת ביקורת ביקורת. אנשים נוטים לבקר יותר מאשר לקבל וזו נקודת מוצא התחלתית שלהם כמעט בכל דבר יותא דופן ואף רגיל שהם רואים.
      אני, תמיד ראיתי את עצמי כיוצאת מן הכלל בראייה של דברים, האמת שגם באמנות וגם בנדל'ן וזה מה שמושך אותי בתפיסה של השריפה, הראש הפתוח לראות דברים אחרת לצאת מן המסגרת החשיבתית הרגילה.
      דבר נוסף שאני מוצאת שבני אדם, כולל אני לצערי הרב הופכים הרבה פעמים חומר למשהו אנושי כמעט (כאן כבר נכנסת השאלה האם ציור הוא חומר) שקשה להיפרד ממנו.
      רק בני אדם לא ניתן להחזיר, את כל היתר כמעט אפשר, לכן מעבר לבני האדם ולחיות אין בעיני כמעט שום דבר קדוש כולל כנראה גם אמנות.
      גם אמנות ניתן לעשות אותה שוב, לצייר מן התתחלה, הרי מה ההבדל בין מחיקה של קטע מציור לבין שריפה של הציור עצמו?...
      ובכלל כמו שכתבתי לך בקפה דה מארקר הלואי עלי הניקוי הזה. פעם אחת הוא נכפה עלי בדרך לא דרך וזה היה קשה לי מאד.
      עד היום אני מחפשת חפצים, שמלות, ציורים, כתובים שנעלמו בתהליך ההוא שהיה כל כך טראומטי עבורי ולא ניתן לשחזרם.
      כולי קנאה על היכולת הזו שלך להתנקות.
      אולי אם היה לי אותה, היו לי הרבה פחות כאבי גב. (:

       

        19/12/11 02:45:
      הולכת לראות. שבתי מהליכה של 35 דקות אני כל כך גאה בעצמי. (:
        19/12/11 01:17:
      זו תגובה מעניינת מה שאמרת כאן עכשיו. בעקבות אמירה זו אני אפנה אותך לבלוגים שלי באתר האישי שלי, שם תוכלי לקרוא איזה התרחשות סוערת הייתה סביב עניין השריפה ומה אנשים אמרו לי ומה עניתי להם. האתר שלי הוא www.nuritart.co.il ושם הבלוג שם הוא 'בלוגיסטיקה'. בכל אופן, את צודקת יש המון משמעות לתהליך ההתנקות הזה.
        18/12/11 19:21:
      אני חייבת לומר לך משהו נוסף הבוקר... הלואי עלי היכולת הזו להיפטר מדברים ולא לאסוף ולאגור ולהחזיק ולשמר. הלוואי.
        18/12/11 02:22:
      איזה יופי בטח הבן שלך בחר את המוסיקה . ((: זה מה ששלי בערך היה בוחר. המוסיקה מאד מתאימה לתהליך.
        18/12/11 02:19:
      פתרתי את הבעייה כיכבתי אותך מ-ע' אבל אל תגלי לו שגנבתי לו כוכב הלילה. ((:
        18/12/11 02:18:

      מרתק. ממש. לא יכולתי לככב בגלל חוק השבות וכו... (:

      הולכת לראות את הוידיאו. מצחיק זה הזכיר לי מקרה שקרה לי פעם , אבל נראה לי די לסיפורים היום. הגזמתי.קריצה

        12/8/11 03:18:
      נורית, משום מה רווח לי עכשיו כאשר קראתי שעדיין לא נשרפו העבודות. אולי עוד יש תקווה וגואל לעבודות? בידידות לאה
        12/8/11 01:53:
      לאה יקרה, תגובתך המתעניינת והמזדהה ( איתי? אם העבודות?) מצטרפת לשלל התגובות שהגיעו אלי, מצד אחד ומצד אחר נותנת את הטון הייחודי שלה. אם הבנת נכון את רשימתי זו, הרי שטקס השריפה עדיין לא התבצע ( התקיימה רק התערוכה - ראי בבלוג השני שנמצא כאן 'סביבתי כבר לא בסביבתי' ואילו הטקס נדחה לעוד חודש בשל סיבות שונות. בינתיים לאור כל הרשימות והתגובות שנוצרו מאז ההצהרה שלי על השריפה, העבודות רואות אור וחשיפה יותר משראו בכל ימי חייהן, וזה כבר משהו. דבר נוסף, צריך לדעת שבעצם אני מקיימת מיצג אמנותי. השריפה היא לא התכלית, אלא האמירה והמטאפורה שלה, וכאן הרבדים הם עמוקים ורבים ( אולי עוד יצא לנו לדבר על כך). אמנם בהקשר לדברים שאת העלית בדיון שלך, נראה שהשריפה היא כדי למנוע את עלבון העזבון, אבל זה לא רק זה. זה אולי נותן איזו שהיא תשובה לשאלה שאת הצגת, אבל אני עושה זאת מתוך לקיחת בעלות, מתוך חירות, וגם כאקט בעל משמעות אמנותית. אז בינתיים הזדהית עם ההעמסה והיציאה לדרך. אך קרו עוד דברים ועוד אכתוב עליהם ובסוף יתקיים הטקס שגם עליו אכתוב - ואפשר יהיה לומר ו'בא לציון גואל'. בכל מקרה תודה על הכיכוב ועל ההתייחסות.
        11/8/11 19:13:

      נורית יקרה, קראתי א הפוסט הזה וראיתי את הסרטון, ברגשות מעורבים. מצד אחד, אצלי כרגע צפוף ועמוס מאוד, אבל זה לפני תערוכות. לי משום מה היה מאוד עצוב לראות את העבודות שלך נשרפות, חמרות שהן חיות בוירטואליה, מצולמות, בכל זאת היה עצוב לי לראות. אין לי מושג מה ארגיש כאשר לי תהיהנה עבודות אחרי תערוכה שאין לי היכן לאכסן. (אני לא ציירתי מספר רב של שנים אז לא הצטברו אצלי עבודות רבות מדי) פוסט מאוד מרגש נורית ואני מצדיעה לאומץ שלך. יכשראיתי את שריפת האמנות משום מה זה הזכיר לי את שריפת גופתו של שדרן גלץ עדי טלמור.
      נורית, כיוון שכיכבתי את התגובה שלך בקהילה, לא יכולה לככב עד מחר שום תוכן שלך. אחזור.
      לאה

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין