שיר שחלמתי על עזה
כבר שנה ששית שהחייל גלעד שליט לא יצא לחופשת שבת, וכמו המשיח של שלום חנוך: הוא לא בא וגם לא מצלצל. למעלה מחמש שנים שלא טייל יחף על חוף הים, לא האזין לדכי הגלים, וגם לא חזה בברק השמים.
הדבר היחיד ששוביו לא יוכלו לגזול ממנו, הוא היכולת לשאת תפילה, אך איני בטוח כלל שיש לו כוחות לכך, או אם נותרה בו אמונה במישהו שראוי להתפלל אליו.
הלילה היה לי סיוט.
חלמתי שאחינו השבוי התעורר משנתו הטרופה ודקר את אצבעו עד זוב דם באחד מחודי הברזל המרותכים לשרשרת הכובלת את רגליו דרך קבע.
לאחר מכן טבל את אצבעו בדם, וכמו השבוי אורי אילן, ששם קץ לחייו בכלא הסורי, הוא כתב בדם על הקיר:
אלי, אלי, הכל כבר נגמר בעולם: החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם.
לבי עם אלפי המוחים על מצב האומה. הלוואי שיצליחו. עם זאת אסור לנו לשכוח אף לרגע: מדינה יכולה להוסיף ולהתקיים גם כשהמצב הכלכלי קשה. היא לא תוכל להתקיים לאורך ימים אם היא בוחרת להתפרק מערכיה המוסריים החשובים.
על הערך החשוב של ערבות הדדית, כבר נאמר על ידי חז"ל כי "כל ישראל ערבים זה לזה", אך כנראה שגם חז"ל כבר לא כל כך רלוונטים בימים טרופים אלה....
מה הטעם לקיומה של מדינה, שבה הכלל של "אדם לאדם זאב" הוא מדיניותה הרשמית של המדינה? |