בדרך לדירה ההיא

כבר ידעתי

שזה לא יקרה לי יותר בחיים.

קיללתי את עצמי

ואת העולם

על הרגע הזה

ולא הבנתי איך נתתי לזה לקרות.

או שהבנתי ... זה אני שנתתי לזה לקרות.

אבל לא נורא. די.

לפחות אני יודע שאני קובע

שזו הפעם האחרונה ש.

זה לא יקרה לי יותר. זו החלטה. די.

פעם בשבועיים קורה לי לגבי משהו

שאני מחליט די.

אני רוצה משהו אחר. אני לא מוכן יותר כמו מקודם.

פעם זה על ציוד כבד מדי שאני סוחב ושובר את הגב

פעם זה מישהו שמנסה לטפס עלי ואני לא מוכן יותר.

פעם זה מקרר ריק, שאין מה לאכול אפילו לא ביצים

כי הזנחתי את הבקרה.

וככה אני משתפר.

ככה אני מתייעל.

ככה אני מרים את איכות החיים שלי.

אני יודע לומר די. זה לא יקרה לי יותר.

אני ניהנה לחגוג את רגעיי ה-דיי!

זו חגיגה בשבילי לעצור

ולומר שזהו. אני בדרך חדשה ממחר

וזה לא יקרה לי

וזה באמת לא קורה לי

אני לא סתם אומר

אני באמת מפסיק/משנה דברים

מהיום למחר.

אז אולי חרא לי באותו הרגע

אבל אני משתמש בחרא ובכאב כדלק

לתת לעצמי בראש

ולומר די

ולשנות משהו.

וזה הפך להרגל

להרגל טוב.