כל אלה ש"יודעים"

מה הם יודעים בעצם?

כולם מסביב יודעים לתת עצות

בטוחים שיודעים מה טוב בשבילי

מה להגיד, מה לא לעשות

יודעים להחליט בשבילי החלטות.

אבל מה הם באמת מבינים?

הרי הם לא חוו איתנו את החוויות

הם לא נכחו ברגעי הצחוק המשותפים

הם לא ראו את החיוכים והצחוקים

הם לא הרגישו את הנשיקות והחיבוקים

הם חוו איתי רק את הרגעים הקשים.

הם לא הולכים לישון חנוקים מדמעות

הם לא סובלים לילות לבנים

ולא כאבים בחזה מרוב געגועים.

הם יודעים שאצליח להתגבר,

הם בטוחים שממחר לא אבכה יותר

שיהיה קל עם כל יום נוסף

שעוד אמצא את האחד האמיתי,

שיהיה רק שלי.

שהזמן יעשה את שלו

ועוד כהנה וכהנה קלישאות.

הם יודעים שאני צריכה להניח,

חייבת לתת לו ללכת

רק כך ליבי יוכל לנוח.

ואני יודעת שהם צודקים

יודעת כמה הם דואגים

עושים הכל מאהבה

רק שלפעמים בא לי להגיד לכולם

fuck you all

אני אוהבת אותו, ורק אותו

וכלום לא יעזור

לא אתם ולא הזמן שיעבור

לא רוצה להתגבר

לא רוצה לוותר

לא רוצה לבכות יותר.

האהבה שלנו נקטעה באיבה,

גם אם היתה סיבה טובה

אהבה שנגמרה עוד לפני שדעכה.

והפרידה עדיין מכאיבה. נורא.

ואני יודעת, "הם" צודקים

יודעת מה אני צריכה

חייבת להמשיך הלאה. אני מוכרחה.

(ותודה לכל החברים והחברות, שתמיד נמצאים איתי, לטוב ולרע, על העצות, העזרה והתמיכה. בלעדיהם לא הייתי מחזיקה אפילו דקה)