אתחיל בווידוי. מעולם לא הצבעתי, וכנראה לעולם לא אצביע לבנימין נתניהו או לליכוד. תמכתי באהוד ברק בזמנו, ואפילו הצבעתי לעמיר פרץ רגע לפני שהוא מכר את השמאל הישראלי תמורת משקפת צה”לית וכובע של נפוליאון. אין לי התנגדות עקרונית להחזרת שטחים, כולל רמת הגולן, במסגרת הסדר שיקבע את גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל. אין לי אשליות בקשר לשכנינו, או בנוגע לכך שגם לאחר הסדר שלום, נצטרך לשאת בנטל בטחוני גדול יותר משל רוב מדינות העולם. בנוסף, אני מאמין שהדת צריכה להיות נפרדת מהמדינה, לטובת שתיהן. בקיצור, אני עדיין חושב שהפתרונות הטובים יותר לבעיותיה של ישראל נמצאים שמאלה מהמרכז הפוליטי. אי לכך, עצוב לי לראות את השמאל הישראלי מפספס עוד הזדמנות להיות רלוונטי.
האשם העיקרי מבחינתי הוא עיתון “הארץ”. העיתון אמנם הרבה פחות רלוונטי ממה שהוא חושב, ולא ממש מייצג את העם בישראל, אבל הוא מוביל הדעה של השמאל, ועל כן מוטלת עליו אחריות. עד כה, כיסוי המחאה ב”הארץ” מאכזב, ולא בגלל חוסר השתדלות. שבועיים או שלושה עברו, ועדיין לא פורסם שום מאמר עם ניתוח של בעיותיה הבסיסיות של ישראל והצעות פרקטיות להתמודדות עם בעיות אלה. מה כן פורסם? יוסי שריד משמיץ את שרה נתניהו, מירב מיכאלי ממליצה לא להציב אג’נדה ברורה, ואתגר קרת מקטר על דא ועל הא. במקום להראות מנהיגות, “הארץ” מפקיר את עמוד הדעות שלו בידי דמגוגים ובדרנים. זה עוזר למצב הרוח, אבל זה לא עוזר למצב.
הבוקר, “הארץ” שלח לזירה את התותחים הכבדים, והגיליון נפתח במאמר מיוחד פרי עטו של עמוס עוז. במקום לנתב את המחאה אל עבר יעדים על פרקטיים על בסיס ערכי, הבחירה בעמוס עוז, ובחירת המילים של עוז, מושכות את הדיון עמוק יותר אל מחוזות הרגש והתסכול. ובפוליטיקה, כשפועלים על פי רגש, משיגים מעט ממה שרוצים בטווח הקצר וההיפך ממה שרוצים בטווח הארוך יותר. עוז מנסה להלהיב, מנסה להפוך משהו קטן ויפה למשהו גדול ויפה, אבל הוא נכשל. כשלונו של עוז הוא תמצית כשלונו של השמאל בישראל: כישלון ערכי, כישלון חברתי, ובסופו של דבר כישלון פוליטי.
עוז פותח את מאמרו במעין קינה על ישראל שהיתה ואיננה עוד. ישראל שבה “העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך היתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית”. נסלח לעוז על שהוא שכח את תקופת הצנע, התקפי האינפלציה, החרם הערבי (והעולמי), או את אלה שחיו במעברות,עיירות פיתוח, ושכונות מצוקה ואולי לא היו חלק מהחברה ה”שיוויונית” שהוא מתאר. נניח שמבחינה כלכלית באמת היה פעם יותר טוב לרוב העם בישראל. בכל מקרה, לא נראה שזה מה שמטריד את עוז. מה שמטריד אותו היא העובדה שאיבדנו את ה”סולידריות החברתית” ושכחנו ש”אחים אנחנו”. על כן, הוא מאשים את הממשלה בכך שלאזרחי ישראל לא איכפת אחד מהשני. הוא לא קורא לעם לשנות את דרכיו, אלא כועס על הממשלה על שלא שינתה את העם (וכמה שורות אחר כך קורא למאות אלפי חרדים בישראל “בטלנים” ו”בורים” ומשמיץ את המתנחלים).
אין דוגמא טובה מזו לתאר את הניוון של השמאל בישראל: הרי לבקש מהממשלה שתעשה את העם יותר “איכפתי” זה בדיוק ההיפך מלקחת אחריות או להקריב משהו בשביל מישהו. ברטולד ברכט כתב פעם על עם שאיבד את אמונו בממשלה, והממשלה, בתגובה, החליטה לפזר את העם ולמנות עם אחר במקומו. התקווה שהממשלה תצליח להפוך את העם המצוי לעם הרצוי מובנת. אחרי הכל, העם הוא זה שהגלה את השמאל הישראלי ממרכז הדיון הפוליטי, ואפילו עכשיו, על גל מחאה לגיטימית, עם הזדמנות אמיתית להפוך שוב להיות רלוונטי, השמאל פשוט לא מצליח להתאפק ומנסה להפוך את כל הסיפור להפגנה נגד ביבי, החרדים, המתנחלים, וכל “אויבי העם” הותיקים. חבל.
לשמאל בישראל עדיין יש הרבה מה להציע. כדי להשפיע, הוא חייב למשוך לתוכו קבוצות חדשות; הוא חייב להתנתק מהשנאה והתסכול ולהציע חזון שרוב העם יכול להזדהות איתו; הוא חייב להבין שיש עוד כמה אנשים במדינה, ושגם להם יש דאגות ושאיפות ואמונות שאפשר וצריך לקחת בחשבון; הוא חייב להתסכל יותר על הארץ, ופחות על "הארץ". |