ככל שהולכות ומתרחבות ההפגנות וההתארגנויות ההמוניות, שמביעות מחאה קולנית בשלל נושאים כלכליים וחברתיים, עומדים פרשנים ותוהים על פשר התופעה ומה עומד מאחוריה. ישנם הממהרים להיתפס לאופוריה, כאילו "רוח חדשה" תפסה את הציבור הישראלי והוציאה אותו מאדישותו. הללו מרבים בסופרלטיבים אודות "המיפנה ההסטורי" שמתחולל לנגד עינינו, וקובעים בנחרצות כי מה שהיה לא יהיה עוד, ומעתה והלאה נראה מעורבות מתמדת ועיקשת של הציבור הרחב, בכל המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה.

ניתן להטיל ספק בהערכות אופטימיות אלו. יתכן מאוד ומדובר בעוד גל פופולרי חולף, שבעת התרחשותו נראה כתופעה יציבה ומעוגנת, אך לאחר זמן תתפוגג השפעתו, והציבור ישוב לשגרת יומו. יש להזכיר כיצד בשעתו, לאחר ההתנקשות בחייו של ראה"מ רבין, מיהרו פרשנים ואנשי רוח לקלס ולשבח את "נוער הנרות", כשהם מתארים בפראזות מליציות את המהפך המהותי שעתיד להתחולל בקרב בני הנוער, שבין-לילה הפכו, כביכול, למוסריים יותר ואידיאליסטים יותר. אך לא חלף זמן רב והחיים חזרו למסלולם, בני הנוער שבו לעסוק בבילוייהם ובהבליהם, וכל "אנשי החזון" שקיוו כי קמה רוח חדשה בקרב הנוער החומרני והרדוד, נאלצו להודות, כי התחזיות האופטימיות שבצקלונם היו מוקדמות ומוגזמות מדי.

יחד עם זאת, יש להעמיד למבחן את עצם הלגיטימיות של המהלכים שמנסים להוביל המפגינים, שעוסקים בארגון "התקוממות עממית", בדרכים שונות ומשונות. הללו מנסים לחקות את מה שהתחולל לאחרונה בכמה מדינות ערב, ואף משתמשים בשלל דימויים שנועדו לחולל אסוציאציה בין ההתעוררות הדמוקרטית במדינות השכנות לבין מה שמתחולל עתה בישראל. כך הפכו האהלים בשדרות רוטשילד למעין "כיכר תחריר" של הישראלים.

כמובן שההקשר הינו חסר כל בסיס, וקיים חילוק עמוק ומהותי. במדינות שבהן מתנהל משטר דיקטטורי, והאזרח אינו יכול להשפיע על טיב ואופי השלטון באמצעות בחירות מסודרות, נאלצים האזרחים לצאת אל הכיכרות כדי להביע את דעתם. זו הדרך היחידה שבידם לנסות ולהשפיע על השליטים שכפו את עצמם על נתיניהם. לעומת זאת, בישראל, כידוע, שורר משטר דמוקרטי פרלמנטרי, שבו לכל אזרח הזכות להשפיע ולעצב את אופי השלטון, אחת לארבע שנים.

מדי ארבע שנים עומדת לכל אזרח הזכות לבחור ולהיבחר, ועליו להחליט מי מהמפלגות נראית לו כראויה לממש בצורה נכונה ואמינה את שאיפותיו. באם לא ימצא מפלגה כזו במצאי הקיים, יוכל להתארגן עם חבריו לדעה כדי להקים מפלגה חדשה. כל האפשרויות פתוחות בפניו, לבחור ולהיבחר. האזרחים יכולים לחולל מהפך כאוות נפשם, באם אכן כח אלקטורלי של ממש עומד מאחורי ההתארגנויות שלהם, אבל, ההזדמנות הזו קיימת אך ורק עד לסגירת הקלפיות. אחר-כך, כפי שאומרים הילדים, "אין חרטות"... אמנם, הליכה לקלפי אינה אירוע מסעיר וססגוני כמו הקמת אהלים וצעדה עם עגלות ילדים, ולפיכך אינה נחשבת כאופציה מועדפת בעיני חובבי ה"אקשן", אבל, מה לעשות, זו הדרך היחידה להשפיע על אורח החיים הכלכלי והחברתי, כמו גם על ההתנהלות המדינית והבטחונית.

תוצאות הבחירות קובעות את אופי השלטון למשך ארבע שנים, ובתקופה זו אין כל זכות להמון לבוא ולקבוע כי השלטון ינהג בצורה שונה. כל אזרח שלא הצליח להשפיע על דמותו של השלטון, או משום אדישותו ועצלותו ביום הבחירות, או משום שהתוצאות הסופיות של ספירת הקולות לא הלמו את רצונו ודעתו — יתכבד וישב בביתו עד לבחירות הבאות, כאשר תינתן לו שוב ההזדמנות להשפיע על השלטון, באמצעות הבעת דעתו בקלפי. כך בנוי משטר דמוקרטי.

ניתן למצוא מקרים חריגים, שבהם האזרחים חשים כמי שהופתעו ועומדים בפני נסיבות והתפתחויות חדשות, שלא היו לנגד עיניהם ביום הבחירות. כך אירע, למשל, לאחר "מלחמת יום הכיפורים", בשנת תשל"ד, כאשר השלטון נתפס במחדלים חמורים, שגרמו לשבר עמוק בקרב הציבור, והביאו להקמת תנועת מחאה ספונטנית, שטענה כי אזרחי המדינה גילו לפתע-פתאום שהממשלה הנבחרת היתה "מקח טעות". לעומת זאת, איש לא יכול לבוא ולטעון, שכל הבעיות הכלכליות והחברתיות שעומדות ברקע של ההפגנות האחרונות, לא היו ידועות היטב כבר בבחירות הקודמות, ואפילו בכמה מערכות בחירות שקדמו להן. אחרי הכל, לא מדובר במיעוט מדוכא שהרוב החליט לפתע לרמוס את זכויותיו האלמנטריות, וגם לא בחשיפת שחיתויות חדשות בצמרת השלטון. מדובר בסך הכל במדיניות חברתית מקרטעת, ותיקה ומוכרת, שלא החלה היום ואתמול, אלא היתה ידועה היטב לכל המפגינים, גם ערב הבחירות האחרונות.

שהרי גם בחודש שבט תשס"ט, לא יכל אזרח ישראלי להשיג דירה במחיר סביר; מחירי שכירות הדירות נחשבו כעול כבד למשפחות ולסטודנטים; גני הילדים ועלות המחיה של גידול פעוטות העיקו על חיי משפחה ישראלית ממוצעת, וכן הלאה. כל מי שהדבר הציק לו באמת, יכל אז לממש את זכותו הדמוקרטית, את הזכות לבחור ולהיבחר, ובכך להציע אלטרנטיבה ולהביא לבחירת שלטון שלפי דעתו יוכל לתקן את כל העוולות והמצוקות הללו.

אותו ציבור שיוצא היום לכיכרות, נמנה כבר אז על בעלי זכות הבחירה במדינת ישראל. חלקו השתתף בבחירות וחלקו העדיף "להצביע ברגליים" — ובכל מקרה, אין לו להלין על איש, באם התברר לו שהממשלה הנבחרת לא פתרה כראוי את שלל הבעיות הותיקות.

בפני כל אזרח תעמוד הזדמנות נוספת, כאשר תסתיים הקדנציה הנוכחית, או אז יוכל שוב לנסות ולהשפיע, או באמצעות הצבעה לאחת המפלגות הקיימות או בהקמת מפלגה חדשה שתביא, לדעתו, מזור לחולאי הרשויות בישראל. האפשרות לשנות את פני השלטון באמצעות התקוממויות והפיכות, איננה לגיטימית במשטר דמוקרטי. לא יתכן שבכל פעם, שההמון אינו מרוצה מן המציאות המתמשכת, שכאמור כבר היתה ידועה היטב לכלל האזרחים גם בערב הבחירות הקודמות, ינסה לצאת אל הרחובות ולתבוע את הפלת הממשלה. ההתנהלות הזו מקובלת אך ורק במשטרים עריצים, שבהם הציבור מנסה להשתחרר מכבלי הדיקטטורה, או, לחילופין במדינות שבהם אין מבנה דמוקרטי מסודר והדרך היחידה להביא לחילופי השלטון היא באמצעות "פוטש", מרידה אזרחית או צבאית, שמכתיבה את אופי השלטון בכוח הזרוע.

למותר לציין, כי לא כל הליכי הדמוקרטיה, שנלקחו מן התרבות המערבית, נחשבים כדרך האידיאלית ע"פ התורה. אילו היה עם ישראל זוכה לנהל את חייו ע"פ ההלכה, היינו פונים אל הרמב"ם והשולחן-ערוך בלבד, כדי לקבוע את אופי חיי הציבור. אך, במציאות הקיימת, זו הדרך האפשרית היחידה שמאפשרת הישרדות וניהול חיים ציבוריים מסודרים, ולמותר לציין את הסכנות הצפויות לשומרי הדת, באם "הרחוב" והפופוליזם ההמוני, יכתיבו את חיי הציבור.

האווירה המתפתחת בקרב חלקים בציבור הישראלי, כאילו הגיע הזמן להכריז כי רק "הרחוב" יקבע ויתווה את אופי השלטון, מהווה איום מוחשי על קיומה של דמוקרטיה יציבה. לפיכך גם אין הצדקה לחרדה ולפאניקה שתפסו את ראש הממשלה ומקורביו. אדרבה, עליהם להכריז בצורה חד-משמעית, כי אין לאפשר מצב שבו "הרחוב" משתלט על ההוויה הציבורית. הציבור בישראל איננו חי בדיקטטורה ערבית או קומוניסטית וגם לא באנרכיה אפריקנית. אמנם, זכות ההפגנה אף היא מעוגנת במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, אך על כך כבר אומרת האימרה העממית הידועה, כי בדמוקרטיה לכל אזרח יש את הזכות לצעוק בקול את כל מה שהוא חושב, ואילו הממשלה מצידה יכולה להתעלם מצעקתו ולעשות את מה שהיא חושבת לנכון.

המפגינים יכולים להמשיך ולהפגין, אך השלטון צריך לשקול את צעדיו בכובד ראש, לבצע את מה שנכון באמת למשק ולרווחת הציבור, ולא לפעול על פי לחץ המוני צעקני. הממשלה קיבלה מנדט לפעול במשך קדנציה שלמה, וכל מי שלא ניסה או שלא הצליח להשפיע עליה במערכת הבחירות הקודמת, ימתין בסבלנות עד למערכת הבחירות הבאה.