למען הסר ספק- פוסט זה נכתב במחשב אישי שאינו בבעלותו של בעלי הון, בבית קפה שאינו מזוהה עם בעלי ההון תחת כיפת השמיים שהנה ברת השגה לכל.
אז מה חשבתי שיהיה פלאפון: הי מאמי- העם דורש לילה כלכלי! סלקום: יו מאמי העם הכי דורש לילה כלכלי! פלאפון: מאמי את באה להפגנה? סלקום: הכי לא- hello יש גמר כוכב נולד פלאפון: OMG מאמי- את כזאת קלולס. זה היה שבוע שעבר! סלקום: לייק... אז ברור שאני באה. אבל מאמי איפה זה מתחיל? פלאפון: יוצאים מהקנטינה ב-21:00 ומגיעים ל"טוטו" ב-22:30 סלקום: לייק...אבל מאמי- מה את לובשת? פלאפון: מין כזה מכנס חום וכאילו כזו חולצה של צ'ה גווארה סלקום: יאו מאמי! דולצ'ה וגווארה הם המעצבים האהובים עלי! ביוש...
אז מה באמת היה אתמול בערב קבעתי עם חברי יונתן בשעה 20:40 בפינת הרחובות מלצ'ט ושדרות בן ציון, ממנה תכננו לעשות דרכינו אל עבר כיכר הבימה. בניגוד לשבוע שעבר, אמש באתי במצב רוח לוחמני מתמיד. לבוש בחולצת "הפועל ירושלים", מסתבר שזו קבוצת כדורסל, ומצויד בסיסמאות כגון "רפתני ישראל בעד מחירים שפויים" עליתי אל עבר כיכר המחאה נחוש לעלות על הבריקאדות. בריקאדות לא היו שם, אך למזלי גנראטור של רשות השידור היה ממוקם ממש לפניי כך שלראשונה מאז תחילת המהפכה יכולתי לראות משהו מעבר לעורף של יונתן.
יש תמורה בעד האגרה.
המראה שנגלה לעיני היה מוכר, זה היה המחנ"ק מימי הצופים. לא רק משום שהצפיפות והחום חנקו את המפגינים עד דמעות אלא משום שכך היה נראה ערב טיפוסי במחנה הקיץ של תנועת הצופים. שדרת האוהלים היא המאהל בו ישנים חברי השבט. שקי שינה פזורים לכל עבר, עטיפות של ממתקים וביסלי על הרצפה ומיניות מתפרצת באוויר. לפתע, רעש התופים הלך וגבר כמו גם מחיאות הכפיים של ההמונים- הנה יוצאים ל "סבב מורל", טקס קבוע בו השבט יוצא לצעדת ענק כדי להפגין את כוחו ביחס לשאר תנועת הצופים. ומי בראש? מי מוביל את סבב המורל החברתי? המרכזים הצעירים, דפני ליף וחבריה. ואחריה צועדים גם חברי השכבה הבוגרת, בני ה-40 וה-50 שהגיעו בהמוניהם, וילדי התיכון ובית הספר, שכבת העופרים.
- עופרים! עופרים! - הננו! הננו! - היודעים אתם את שבועת הצופים מה היא? - מוות לטייקונים!
יונתן היה מעט יותר סקפטי משאר המפגינים שנכבשו בקסמה של התקווה. הוא ניגש אל עבר צעיר בגילנו שלבש סנדלים וחולצה קרועה ולראשו רסטות ושאל "איך תפיל את הממשלה? ממשלה לא נופלת?! צריך הצבעת אי אמון, 61 ח"כים! איך זה יקרה?" הנער הביט בו וענה בשקט "אנחנו! אנחנו נפיל הממשלה". אני הוא ובובי מקגי.
הדור שהכזיב הגיל הממוצע בהפגנה עלה מ-24 בשבוע שעבר ל- 34 אמש. לא משום ששני גריאטריים בני 120 הצטרפו עם הליכונים אלא משום שהדור שהכזיב יצא גם כן. זהו הדור של אמי ואבי, דור שקיבל בפיקדון מדינה מסוימת והוריש לנו מדינה אחרת. צינית יותר, מקוטבת יותר ושוויונית פחות. זהו דור שלא הצמיח ולו מנהיג אחד ראוי, ע"ע ביבי וברק, שכן רבין וחבריו הם עוד מדור המייסדים. הם שרדו את המלחמה אך כשלו בלהביא את השלום. אנשים שצמחו מן הפטיש והמגל ובגרו אל עבר מדד תל אביב 100. האם כעת הם שואפים להחזיר את הגלגל לאחור? להכות על חטא? האם אמש היה "תיקון חצות"? אם כי יש לומר בכנות שלא הכל היה טוב בשנות ה-60 ולא הכול רע בשנות ה-2000. כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אולי שנות ה-90? כאשר מותגים היו רק באמריקה ואחרי הסרט "קפולסקי"?
ההפגנה צעדה בגאון במעלה רחוב מרמורק בואכה אבן גבירול. התחושה הייתה של אופוריה, של התלהבות, של סכין בין השיניים ורעל בעיניים. הכרזות היו בוטות יותר, "שרה! תגידי לו!", הדימויים אלימים יותר, "תסתלק לקיסריה" והצעקות רמות יותר, "זונה של תשובה". מול סניף המקדונלדס של הלונדון מיניסטור הם נגלו לעיני, תושבי יפו, הערבים הישראליים, שיצאו גם כן לרחובות. מעולם לא פגשתי בהם קודם לכן. לא באוזן השלישית, לא בקולנוע לב ולא בבר "המעוז". והנה לראשונה בחיי צעדתי כתף אל כתף עימם, ולרגע היה נדמה שהמושג הערטילאי "העם" התרחב מעט. האם זוהי הגלוקליזציה שעליה אני שומע כה רבות? אבן גבירול פינת שדרת האוהלים פינת יפו? וודסטוק פינת מקדונלדס פינת הת'חריר?
מדינת הרווחה ברחוב שאול המלך אחזה בי התרגשות. לא היה זה בשל ההמון וגם לא בשל המגאפון- אלא בשל ההיפסטרים. חמושים במשקפיים מרובעות, מכנסי חאקי קצרים וחולצות משובצות הם עמדו בצדי הדרך. בלי שלטים ובלי צעקות, כאילו עדיין מקפידים לבדל עצמם מן המיינסטרים המאיים, אך בכל זאת נוכחים. תהיתי- האם זוהי תחייתו של האינטרנציונאל? הרי כפי שהמחאה הערבית הייתה לאפקט דומינו כך יהיה גם במחאה זו. ההתקוממות החברתית תעשה דרכה דרך ה"היפסטר-נט" אל ברלין ובניין הבונדרסט ירעד גם כן והכול תחת הנהגתו של "דני האדום". Del Folk, יצא בהמוניו אל הרחוב תחת השלטים "די ליוקר הקנייה בחנויות הוינטאג'!" משם, כאש בשדה קוצים, המחאות יתפשטו לבוואריה ולפרנקפורט וליבשת כולה.
מאחורי, בין מחיאות הכפיים והשריקות, שמעתי לראשונה את הקריאה "או הא מי זה בא? מדינת הרווחה !" סוף כל סוף זה נאמר. מילת הגנאי. אמש הייתה יציאה המונית מן הארון, אנשים העזו לומר את אשר על ליבם. מה שפעם ניתן היה ללחוש רק בחדרי חדרים הרחק מבניין "רקנאטי" באוניברסיטת תל אביב או החניון עמוס הג'יפים במכללות במרכז, רווחה. כמו הרבי נחמן זה עדיין מעט מגמגם, "סוצ...סיוציו....סוציאל דמוקרטיה", אך אולי זה בדרך. בפתח רחבת המוזיאון עמד אחד מתושבי האוהלים עם קופת צדקה. "ההפגנות עולות המון כסף ואנו זקוקים לכל שקל שתוכלו לתת". יונתן נותר סקפטי, "עזוב אל תיתן להם", אמר, "אני עדין לא יודע מה המודל העסקי של המהפכה. הם בטח ישקיעו את כל הכסף במניות של חברת רציו".
זקפה לאומית נעמדנו דום. פרצנו לבסטיליה או לכל הפחות לרחבת מוזיאון תל אביב. לרגע היה נדמה כי שושנה, המורה לאזרחות משבוע שעבר, שוב מדברת אל "הורים, תלמידים, מחנכים ופעילים, קומו נא אל עבר השחר החדש ושמעו נא את ציפור הדרור....". הקהל שרק לה בוז. היא הייתה פאסה. שריד מן ההפגנה נטולת רוח החיים של השבוע שעבר.
ואז עלה אחד מן המרכזים הצעירים לבמה ובין רגע הרחבה קמה לתחייה. אגרופים קמוצים, גרונות צרודים וגופים מזיעים. הלקחים הופקו משבוע שעבר אך גם מכיכר ת'חריר. כשם ששם חיבקו את הצבא כך אתמול חיבקו את השוטרים. "העם עם הצבא" צעקו בקהיר, "אדוני השוטר גם אתה שווה יותר!" צעקו בתל אביב. האם הצעירים מכינים את הקרקע לשלב הבא? האם במוצ"ש הקרוב נעלה אל עבר אקירוב ופינקס? שריפות צמיגים, פחים בוערים וחיתולים?
כשנשאל מה חש בעת הטלת פצצה מן האוויר, ענה דן חלוץ "רעד קל בכנף". איכשהו, בשבועיים האחרונים, הפכו הדנקנרים והעופרים ממושא להערצה למושא לשנאה. ממשהו שמתחפשים אליו בפורים למשהו שזורקים עליו אבנים. מה חש נוחי בימים אלו? הם זהו רעד קל בכיס? או בכיס האשכים? ואולי הוא עדין מאמין שזה הכול בלבול ביצים ללא תכלית?
דור המייסדים בין המפגינים, ישבו זוג קשישים. היא בשמלה אביבית והוא ב"קלנועית". היא מביטה בהשתאות בעודו מכוון את מכשיר השמיעה- אולי הוא חשב שהוא לא שומע טוב. הרי לא ייתכן שזה באמת מה שהם צועקים!? לא ייתכן שסוף סוף הילדודס התעוררו. על מה הם חושבים זוג הקשישים? אולי הם עמדו כילדים בשנות ה-50 נגד הסכם השילומים ובשנות ה-70 נגד גולדה ובשנות ה-90 בעד אוסלו? והנה הם עוד באים. עוד מאמינים. עדיין לא מתייאשים. או שאולי היא בכלל שואלת אותו, "מנייחם, אתה בטוח שזה התור לקופת חולים?"
אז מה יהיה
ועדיין, כפי שאני חווה בחיי, יש לי תחושה שזו מחאה של מאניה דפרסיה. כעת אנו בהיי, בגל המחשמל והממכר ספוג האדרנלין וההתרגשות. אנו לא צריכים לישון או לאכול או לשבת. בפרץ יצירתיות אדיר אנו מוסיפים עוד מחאה ועוד מחאה ועוד סיסמא ועוד סיסמא. אמהות עם עגלות דוהרות במעלה שדרות בן ציון, רופאים מבקיעים את שער הגיא והעובדים הסוציאליים קופצים מן הגגות. זהו אכן החופש הגדול. וכיצד יראה הדיכאון? חשוך, משתק ומדכא. עוד תהיה חזרה לשגרה. "חזרה לספסל הלימודים". הרופאים ישובו למחלקות בעקבות אשפוז המוני של יושבי האוהלים בתל השומר. אולי לפחות מדינת הרווחה החדשה תכריז "טיפולי חשמל חינם-לכולם!"
אילן מנור
|