קלרנס סונדרס גדל בסוף המאה ה-19 בדרום ארה"ב, ומאז שהיה ילד עבד כמוכר בחנות. בימים ההם, אם היתה לך משרה, ביה"ס הפך למותרות של עשירים. על כן, עזב  קלרנס הצעיר את ביתו ועבר לעבוד כמוכר בחנות שבה גם ישן. החנות פעלה במודל  אותו אנו מכירים מהמערבונים: חנווני עומד מאחורי דלפק מאובק, ומספק לך את הסחורה או מיידע אותך לגבי מחירה על פי בקשה. אפילו כיום ניתן לראות את המודל הזה בפיצוציות הקטנות בארץ.

יום אחד, בגיל 35, סונדרס  שינה את פני עולם הקמעונאות.

הוא החליט לוותר על החנווני, ולאפשר ללקוחות לבחור את המוצרים בעצמם. הלקוחות גם סחבו את המוצרים בעצמם בסל קניות שסיפקה החנות, בניגוד לכל חשיבה מקובלת שהיתה נהוגה אז. סונדרס סימן כל מוצר בתג מחיר, כך שהלקוחות יכלו להשוות בין מותגים שונים. הקופה היתה ממוקמת ביציאה מהחנות.

לפטנט שרשם הוא קרא "סופרמרקט". אחרי 6 שנים, כבר היו לרשת שלו "Piggly Wiggly" כבר 1200 סניפים.

סונדרס פיקפק בעצם בדרך שבה היו נוהגים לעשות את הקניות עד אז.  למעשה, מה שעשה היה לוותר על הגורם המרכזי בפעולת המערכת: החנווני. השליט הבלעדי בכל חנות. סונדרס העביר את  כל כובד המשקל ללקוח והפך למעשה את הצורך במוכר יחיד למיותר.

השיטה שבה חשב סנדרס היא: הוציאו את הרכיב החשוב ביותר במוצר, ונסו למצוא דרך אחרת להשתמש במוצר בלעדיו.

 צורת החשיבה הזאת נשמעת מיוחדת מאוד, ומוזרה מאוד, כיוון שהיא אינה אינטואיטיבית ועומדת בעצם בהפך להיגיון.  לעומת זאת, כשהיא מופעלת בהצלחה, שיטת החשיבה הזאת מאפשרת לנו להגיע להישגים מהפכניים.

הנה דוגמא: קחו טלפון סלולרי מהדור הישן. מה הדבר הכי חשוב בו? המקלדת. בלעדיה לא ניתן להתקשר או לשלוח הודעות טקסט. עכשיו, לצורך הדוגמא, בואו נרחיק אותה מהטלפון. מה קיבלנו? גוש מתכת בצורת טלפון סלולרי שלא ניתן להשתמש בו. מה עכשיו? אולי נרכיב מסך מגע ועליו מקלדת וירטואלית.. מה קיבלנו? סמארטפון.

עיתון… מה הוא שווה בלי הנייר שעליו הוא מודפס? אני מזמין אתכם להסתכל באתר האינטרנט של כל עיתון מודפס.

הדוגמאות הן רבות, והשיטה עובדת. אני ממליץ לכם לנסות להשתמש בשיטת החשיבה הזאת גם בחייכם הפרטיים.  כל אחד מאיתנו נתקל בבעיות רבות שלכאורה אין מהן מוצא. נסו ותהנו.