"בני אדם משתנים. אנחנו יצורים משונים שמשתנים משעה לשעה ומרגע לרגע.

לאופן שבו אתה חי את חייך עכשיו תהיה השפעה גדולה על חייך שבעתיד. מה שעבר עבר וכבר אין לנו דרך לשנות את מה שהיה. אמנם העבר מתקיים במלוא תוקפו ויוצר את העצמי של היום, אבל איננו יכולים להשתחרר מההרגשה שלא שמנו לב שבין העבר לבין העתיד נמצא נעכשיו"

לאחרונה התאהבתי בספרות יפנית.

המשפט נלקח מספרו של טרו מימוטו "רקמת סתיו"

שהוא בעצם רומן אפיסטורלי שהוא רומן במכתבים בין זוג גרוש שבמקרה נפגשו 10 שנים אחרי הגירושים.

ורק במכתבים הם מתחילים לשים את הקלפים על השולחן.

כמו ברוב ספרים יפניים , (גם אצל הרוקי מורקמי) אחד הדברים שמטרידים את האוכלוסיה זה חיים, מוות ומה שביניהם.

הרומן הוא לא פשוט (למרות שהתרגום הוא באמת טוב) ומשאיר אותך עם הסיפור ומחשבות הרבה אחרי שהקריאה שלו מסתיימת.