אריה צוברי דפדף בספר בפראות וכמעט תלש ממנו את דפיו. "כמה פעמים אני עוד אגיד לכם שזה לא רציני?"

 "אֶסְלכם הסְעירים שום דבר לא רְסיני," משך האב בזקנו האפור ונעץ בבנו זוג עיניים תמהות. "כשאני רק דיברתי עם אמא, כולם כבר התכוננו לחתונה... אתה יוֹשֵן אֶסְלה ואומר 'לא רְסיני'?"

נקישות כפות המתכת בצלחות הפלסטיק פסקו באחת. אחותו ושני אחיו הצעירים התלחששו ביניהם וגיחכו, ואריה הזעיף את פניו ונעץ בהם את עיניו. הם השפילו את מבטם וכיסו את פיהם בכפות ידיהם.

"די! אל תציק לילד," הצטרפה גם האם לשיחה, "אתה עוד תעשה אותו חולה... בוא, אריה, תשב, תאכל איתנו," הביאה את סיר הבישול הענק מהמטבח, "עכשיו אתה צריך להתחזק... אז היא הבת של דר' תורג'מן, אתה אומר... ואף פעם לא היו לה אחים ואחיות?"

"מסכנה, באמת מסכנה..." אמר האב, ועוד לפני שסיים את המשפט יצא בנוֹ מהבית וטרק אחריו בכוח את הדלת.

"אתה רואה? בגללךָ ברח. לא אכל, אפילו לא לקח מעיל הילד... עכשיו יעשה שטויות, וגם היא תברח."

"'לא רְסיני'," מלמל האב והושיט את הצלחת הריקה לאשתו, "יוֹשֵן אֶסְלה ואומר 'לא רְסיני'?" 

"חבל שהיא תברח עכשיו," אמרה האם ומילאה את הצלחת במרק עדשים מבעבע, "היה מתקן לו את השיניים, האבא שלה."

בנם בן השבע נטל את הספר שאָחיו השאיר על השולחן וקרא מילה אחר מילה:

"כיצד... תִקנה... ידידים... וְ-הַש-פָּ-עה, בְּ... חבֵרָה?"  

האב לקח את הספר מידו והביט בו מקרוב. "כל הכבוד!... קורא בלי נקודות," חייך וטפח על שכמו.

"אריה לימד אותי," אמר הזאטוט ועיניו ברקו, "גם את לוח הכפל אני יודע."

אריה התהלך סחור סחור בשדרה שחצתה את השכונה. עם שש מאות ושישים בפסיכומטרי יכול היה להתקבל כמעט לכל מגמה, אבל הוא רצה רק רפואה. כולם אמרו לו שעם קורס הוא עובר את השבע מאות בקלות, אבל מחירם של קורסי ההכנה בשמים, והוא ייעד את הכסף שחסך רק לדבר האמיתי. לפעמים גם חלם על בת זוג קבועה, אבל עבורו זה היה חלום רחוק עוד יותר מאשר לקבל את הציון הנדרש בבחינה.

"אפילו לעץ הזה יש ייעוד ותכלית ברורים יותר מאשר לי," הביט בענפיו הערומים של שזיף הדובדבן.

את אריאלה הכיר עוד מהצופים. תמיד רצה בה, אבל כבר מזמן השלים עם העובדה שבשבילו היא תישאר ישות בלתי מושגת.

לפני שבוע פגש בה שוב, במסיבת השחרור של יוסי זהבי מהתנועה. היא נכנסה לאולם, חייכה אליו, ונופפה לו בידה. סומק עז צבע את פניו הכהים והוא סובב את ראשו להסתיר ממנה את מבטו.

הרמקולים השמיעו את מקצב הטנגו, ויוסי ניצל את זכותו ובחר בה לריקוד הראשון. אחרי הריקוד השלישי מישהו נכנס בין שניהם וברוב חן חטף אותה מידיו. אריאלה פיזזה בקלילות ופיזרה חיוכים לכל עבר, ואריה עקב אחרי תנועותיה וליווה בעיניו את מבטה. עיניהם נפגשו פתאום והוא החל לפסוע לקראתה, אבל כשהתקרב אליה כמטחווי יד הסיט לפתע את מבטו ושינה את כיוון הליכתו.

בסוף הערב היא ניגשה אליו וחייכה חיוך מתנצל שעצר לרגע את נשימתו.

"תרצה לבוא איתי לסרט?" השפילה את מבטה.

"לסרט?... את מתכוונת ששנינו?" אמר וצבט בגנבה את ירכו.  

"מחר בשמונה וחצי," אמרה, "תחכה לי בתחנה ליד אולם הספורט הישן, באותו מקום שבו נפגשנו בתנועה."

הוא חייך בפה סגור, וקומתו הקטנה התכווצה עוד יותר.

כבר בשמונה נכנס מתחת לסככה של התחנה הישנה, שסיפקה רק מחסה חלקי מהגשם שהצליף מטובו על העולם.

חצי שעה רעד, ניתר במקום ושפשף את ידיו זו בזו. היא הגיעה עם הטויוטה הלבנה שלה בדיוק בזמן, ואחרי כמה דקות הם נכנסו לאולם. ישב לצדה כמאובן, שמַח כשכבו האורות ודמותו נטמעה בחושך שנפל. בשלב מסוים הרים את ידו וכמעט הניח אותה על כתפה, אבל זו קפאה באוויר ומיד נסוגה ושבה למקומה.

בדרך לדירה שלה היא סיפרה לו מה הייתה מטרת הזמנתה. תחילה עיקם את פרצופו, אמר לה שהיא מטורפת, אבל לבסוף חייך והנהן בראשו.

במשך כל השבוע שאחר כך התייצב, כמו לפי פקודה, כל ערב בביתה. היא יָשנה על המיטה והוא ישַן על המזרן שהציעה על הרצפה. השכנים בבית המשותף בירכו אותו בבוקר טוב לבבי בכל פעם שיצא מדירתה.

דר' תורג'מן נכנס לביתו וצנח לתוך הכורסה הענקית שכאילו נתפרה לפי מידותיו. ניתוח השתלים בפיה של גילה, חברתה הטובה של אחותו, נמשך הרבה מעבר לשעות העבודה הרגילות.  

הוא נרדם עם העיתון ביד כשלפתע קטע צלצול הטלפון את תנומתו.

רופא השיניים רטן, קם ממקומו, והניח את העיתון על השידה. הוא הצמיד את אפרכסת הטלפון לאוזנו והסומק שהבהיק בלחייו איבד מעט מצבעו.

"לא... זה בסדר גמור שסיפרת לי... ותזכירי לגילה לשטוף את הפה במי מלח," אמר, "זה חשוב לא פחות מהאנטיביוטיקה." 

אריאלה הגיעה לארוחת ליל השבת בדיוק בזמן. הוריה כבר ישבו ליד השולחן. כלבת המַלטֶז המשפחתית וחתול אשפתות שאימצה לעצמה עוד כשהיה גור, היו סמוכים גם הם על שולחנם.

"אבא ואני הגענו למסקנה שאת בוגרת דייך ומספיק נבונה להחליט מה טוב בשבילך," אמרה אִמה ומזגה לשלושתם מרק כופתאות בצלחות חרסינה מבהיקות עם עיטורי פרחים כחולים.

אריאלה לגמה בנחת מהמרק, ואביה כחכח מעט בגרונו. "אז אם את רוצה לדחות את הלימודים בשנה ולטייל בינתיים בעולם... קבלי מאיתנו את ברכת הדרך," אמר. 

אריאלה נטלה מפית נייר פרחונית והסתירה בת צחוק שובבה שעלתה על פניה.

 "תודֶה שהרעיון שלי היה גאוני," אמרה גב' תורג'מן לבעלה כמה ימים אחרי שבתם נסעה, "תגיד פעם מילה טובה לאישה הקטנה והחכמה שלך."

רופא השיניים הרים את מבטו והסתכל לתוך עיניה. "גם ההורים שלָך לא התלהבו בזמנם מהקשר בינינו," אמר.

"איך אתה בכלל משווה," אמרה, "אתה היית באמצע התואר, סימפטי ואיש שיחה... זה בכלל לא אותו דבר."

הוא סובב את ראשו ובהה אל הגן שנשקף מבעד לחלון חדרם. מבטו ירד והתמקד בפירות הקטנים בגון היין שהבשילו על שזיף הדובדבן.

אריה התהלך סחור סחור בשדרה שחצתה את השכונה. שזיף הדובדבן שפרח בשיא תפארתו ושבע מאות ועשרים הנקודות שקיבל במועד מרץ בפסיכומטרי, לא ממש רוממו את מצב רוחו.

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך," אמרה לו כשליווה אותה לשדה התעופה, "וחשוב לי שתדע שמאוד נהניתי בחברתך."

לפני שנכנסה לאזור הבידוק הביטחוני, הוא הושיט את ידו ואחז בכף ידה. היא לא נרתעה והוא אחז בה דקה ועוד דקה ולא הרפה. יכול היה לחוש בקצב פעימות לבה.

נזכר בשיחות שניהלו לתוך לילות החורף הארוכים. בשעות שבהן חש בהבל פיה וברחש נשימתה הקצובה.

בלילות שהיו במרחק נגיעה והסנטימטרים שהפרידו ביניהם היו בעיניו כתהום בלתי עבירה.

ימים ארוכים אחרי שנסעה עוד התערסל ברגעים שבהם היא הייתה כמעט כמו שלו. לפחות פעמיים ביום בדק את ההודעות החדשות בתיבת הדואר הנכנס, ובכל יום שירך את דרכו לבית הדואר שבקצה השדרה. שזיף הדובדבן לבלב בחום אדמדם, ופרחיו הקמלים צבעו את הדרך בוורוד סגלגל.

"מה אני צריך את זה עכשיו," מלמל, כשקיבל את הבשורה שהתקבל ללימודי הרפואה. 

ההודעה ששלחה הופיעה על צג המחשב שלו עם דגל אדום. כמה משפטים זהרו בוורוד וכל שורה הסתיימה בלב אדום קטנטן.

שבוע אחר כך הוא המתין לה בשדה התעופה, וחודש אחרי שנחתה היא הביאה אותו לבית הוריה והציגה אותו בפניהם. "אריק ואריאלה," אחזה בידו וחייכה, "תודו שזה נשמע נפלא."

"'לא רְסיני'," ליטף אדון צוברי את זקנו כשקיבל את הבשורה, "יִישן אֶסְלה ויגיד 'לא רְסיני'?"