אחד המאפיינים הבולטים ביותר של "המהפכה החברתית" השוטפת את המדינה בימים אלו לאורכה ולרוחבה, הוא הגיבוי התקשורתי האדיר המלווה את האירועים מאז תחילתם. נדמה כי מאז רצח רבין, התקשורת לא מצליחה להחזיק נושא במרכז סדר היום הציבורי כל כך הרבה זמן.

אמנם תומכי הממשלה ועסקנים ממחנה הימין מותחים ביקורת נוקבת על התקשורת בשל כך. חלקם מלקטים אחת לאחת את ההוכחות המרשיעות לקיומם של מניעים פוליטיים המלבים את המהומות. בין היתר פורסמו כבר פרטים מרתקים על מעורבותם הפוליטית של חלק ממארגני המחאות במפלגות השמאל הקיצוניות וגם פורסמו נתונים על חלק ממארגני המחאה הבאים מבתים עשירים שאין להם כל עניין ב"דיור בר השגה".

אבל גם לדברי המאשימים את חלק מפעילי המחאה ואף את התקשורת בליבוי המחאה הציבורית ממניעים פוליטיים — יש בסיס עובדתי לתחושת הייאוש וההתמרמרות השורה בקרבם של כל כך הרבה אזרחים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במחאות ההמוניות.

מכל זווית שלא נבחן את טענות המפגינים, יש בהן צדק: מדיניות הממשלה אכן מכבידה מדי על הציבור. לא רק האפשרות לקנות דירה במחיר סביר, הולכת ומתרחקת יותר ויותר. גם מחירי המוצרים השונים, הכוללים בתוכם מיסוי ישיר ועקיף, גבוהים מעבר לכל סבירות.

בשנים האחרונות המדינה מתכחשת יותר ויותר לנושא החברתי. אנשים מכל שכבות הציבור מתקשים לעמוד בהתמודדות היומיומית עם קשיי החיים. ולא רק בשל יוקר המחייה ההולך ומאמיר. התעלמות המדינה מחובתה כלפי הנצרכים באה לידי ביטוי, כידוע, גם בעובדה שמאות עמותות (רובן המכריע בעלות רקע חרדי, אלא מה) מתעסקות בדברים שמן הראוי היה שהמדינה עצמה תעסוק בהם, כמו תמיכה במשפחות מעוטות אמצעים, סיוע לחולים ולקשישים, לגלמודים ולנכים, לניצולי שואה ולילדים בעלי צרכים מיוחדים, מתן סיוע רגשי ותמיכה לתלמידים ונוער במצוקה ועוד ועוד.

למעשה, הדבר הבולט ביותר במהפך העובר עתה על המדינה הוא הגעגועים למושג "מדיניות חברתית", מושג שבמהלך השנים האחרונות הפך להיות דבר בזוי. את מקומה של המדיניות החברתית שנהגה פעם, תפסה בשנים האחרונות מדיניות הכלכלה האכזרית פרי יוזמתו של נתניהו כשר אוצר.

מי לא זוכר באותם ימים לא כל-כך רחוקים את המאמרים מלאי הארס והבוז של הפרשנים הכלכליים בכלי התקשורת, שתקפו בשצף קצף את עצם העובדה שמשפחות במצוקה מעזות לבקש עזרה? מי לא זוכר את התמיכה הנלהבת שהיתה בתקשורת למשל שהגה נתניהו על הרזה המסכן שמתקשה לשאת על גבו את השמן? מי לא זוכר את הלעג שהפנו הפרשנים הכלכליים כלפי המשפחות ברוכות הילדים, שאין כל צידוק כלכלי לקיומן? מי לא זוכר את קשר השתיקה האכזרי שנרקם בין כל הגורמים הפוליטיים בארץ, שאטמו את עיניהם מלראות את מצוקת הדיור של הציבור החרדי, המשווע כבר שנים רבות למה שנקרא היום "דיור בר השגה"?

באותם ימים, כשנדמה היה כי רובם המכריע של נפגעי הכלכלה האכזרית הם חרדים, כל התחנונים והבקשות להתחשבות בשיקולים חברתיים, נפלו על אזניים ערלות. המושג "מדינת רווחה" היה משהו שהכל ברחו ממנו כמו מאש.

והנה לפתע פתאום הכל מתהפך והכל מתאחדים בקריאה להחלת מדיניות כלכלית חברתית אנושית ומתחשבת. הפרשנים הכלכליים ממש מתחרים ביניהם מי יילך רחוק יותר עם המסר, שהדבר הנחוץ למשק הישראלי יותר מכל בשעה זו, הוא הנהגת מדיניות חברתית מתחשבת והומנית ככל-האפשר. (מלבד הפרשן הכלכלי השפל של "הארץ" מר שטרסלר, שאינו מתבייש גם עתה להסית כנגד החרדים בעלילה דמיונית ולפיה "לחרדים אין בעיה לקנות דירה ברבע מחיר" ו"הגיע הזמן לשנות את הדברים כדי שהמעמד הבינוני לא יסחוב את החרדים על גבו", עפ"ל).

אין ספק, יהיו מניעי מארגני ותומכי המחאה הציבורית אשר יהיו, עצם התביעה מהממשלה להחלת מדיניות כלכלית חברתית אנושית ומתחשבת, היא תפנית חיובית. מגיע למפגינים הממורמרים שהממשלה תתחשב יותר במצוקה הכלכלית שלהם. ואם במסגרת ההטבות וההקלות שהם יזכו להם, יפלו כמה פירורים גם לציבור החרדי, אדרבה ואדרבה.