אנחנו לא דור רדוד וריק מתוכן, שמתעניין רק בהנאות חומריות. אנחנו אוכלים במסעדות, יש לנו סמארטפונים, יוצאים להופעות ב-200 ש"ח לכרטיס, טסים פעם בשנה לסוף שבוע באירופה ומתבכיינים שאנחנו בקושי יכולים לסגור את החודש. ישבתי מול פירוט האשראי שלי מהשנה האחרונה. אני חי ברמה סבירה, מוציא בערך כמו ממוצע חבריי, פרט להייטקיסטים, על מותרות. ראיתי שהייתי יכול להוציא כמעט 15,000 ש"ח פחות במהלך השנה, אם הייתי חי פחות טוב. זה הרבה מאוד כסף בשבילי לשנה, או בכלל. אבל בשביל מה?
במקום שנתיים של חיים בלי מותרות, הייתי יכול לקנות אוטו קטן, כולל התיקונים שכנראה ידרשו אחריו. במקום לחיות טוב שלוש שנים, יכלתי לפתוח עסק קטן. במקום ארבע שנים לממן חתונה קטנה או בינונית. במקום חמש הייתי יכול לחסוך מספיק בשביל ללמוד רפואה, בהנחה ולא הייתי צריך להיות סטאג'ר אחר כך. אחרי 10 שנים הייתי יכול לחסוך הון ראשוני למשכנתא לדירה. תוך 12 שנים, לפי תצפיות אופטימיות ובהנחה והוא לא היה פוגע בכושר הפרנסה, לחסוך מספיק בשביל לגדל ילד עד גיל 3.
אני בן 25, חי בדירה קטנה במחיר נמוך יחסית לשוק, ומופקע יחסית לחיים (מחוץ לתל אביב, ד"א) עם אישה שאני אוהב ורוצה לחיות איתה לעד ושני חתולים.
חלקכם הגדול, אני בטוח, אומר לעצמו "איזה ילד מפונק, בגילו כבר היינו הורים". ובצדק. גם אני בגילי כבר הייתי אבא. הייתי, אם הייתי יכול. התחלתי לעבוד ולחסוך בגיל 17 ולאורך השירות הצבאי, ויתרתי על טיול בחו"ל, וכל זה בשביל שאוכל ללמוד לתואר ראשון בו אעבוד רק כמות סבירה של שעות, בשביל שאוכל להשקיע בלימודים. בלי התמיכה הכלכלית מההורים לא הייתי יכול לעשות את זה. אני לא מכיר מהתואר אף אחד שהצליח לעשות את זה בלי תמיכה לפני גיל 30 ולסיים את התואר עם ציונים שלא מביך להציג בניסיון להכנס לשוק העבודה או לתואר שני. אם הייתי יכול, הייתי קונה דירה ומשקיע בה, הופך אותה לקן שיהיה לי ולזוגתי נעים לחיות בו.
אבל ילדים, השכלה ודירה, שיכלו לתת משמעות לחיים שלי, לחיים של בני דורי, הם כולם חלומות רחוקים. כל אלו יכלו ליצוק משמעות לחיים. אבל אנחנו כבר יודעים מראש שלא נוכל להשיג אותם, גם לא אחרי הרבה זמן של חיים בצימצום. אלו פשוט לא אופציות כבר. ופתאום כל הגאדג'טים, ההופעות, הבגדים, האכילה במסעדות והטיולים הם המשמעות היחידה שאנחנו יכולים להשיג והאידיאולוגיה היחידה שאנחנו יכולים להחזיק בה, מבלי לשקוע לתהומות היאוש והתסכול. אידיאולוגיה של הדוניזם בגרוש.
אז לכם זה נראה מפונק, ואתם לא מבינים איך אפשר לאכול סושי, לדבר באייפון ולהתלונן על זה שאין ושקשה לנו. וגם לנו, שזו המציאות שלנו, רוב הזמן לא ברור מה לא בסדר. לא ברור מאיפה הצורך לקנות עוד ועוד מוצרים, ללכת לעוד ועוד אירועים ולהצטלם בכמה שיותר מקומות, אבל זה כי אין אפשרות אחרת.
אני בטוח שברגע שנוכל להשיג דיור וחינוך במחירים סבירים ולחסוך קצת יותר כסף, נוכל לחשוב על מטרות יותר רחוקות, נרגיש פחות את הצורך בלבלוע כל מה שאנחנו רואים ונקבל ערכים ופרופורציות "ישנים וטובים". |