שלום לכולנו, היום נעשה את זה קצר. לכן, נעבור מיד לאתנחתא הקומית להפעם:

Assumption is the mother of all fuckups

תיהנו.

השעון צלצל. נח פקח את עיניו ויצא מיד מהמיטה. שלא כמו חבריו לשעות הטרום-בוקר - אלו שנאלצים לקום לעבודה בשעות שבהן רובנו עדיין שרויים בשינה עמוקה, הוא לא ניסה לגנוב עוד כמה דקות שינה, פשוט לא מצא בזה כל טעם. לאחר המקלחת והגילוח השגרתיים הוא ירד את שלושת גרמי המדרגות שהפרידו בינו ובין הרכב שלו, פיאט 127 שפעם הייתה בצבע כחול ים והיום היא בצבע חול קלאסי. החלודה שלטה בכל חלקי המתכת, מצבו המיכני של הרכב לעומת זאת, היה ללא דופי. אחרי הכל, היה זה רכב עבודה, ומקום העבודה שלו דאג שיהיה במצב מכני שכל רכב שירד מפס היצור בשנה האחרונה היה מתגאה בו.

לרכבו היו גם כמה שיפורים שנראו מינוריים לצופה המזדמן, אך עזרו לנח בביצוע עבודתו באופן המושלם לו הוא רגיל. בין שפורים אלו ניתן למנות מראות רחבות זווית, כאלו שמספקות מרחב ראייה של  כמעט 180 מעלות. חומר איטום מיוחד בצמיגים שמנע את רוב התקרים ופגושים סופגי אנרגיה. כהרגלו, בדק נח את רמת השמן והמים, כמו בכל ימי העבודה (ראשון עד חמישי), בדקדקנות אין קץ.

נח הוא אדם שרוב האנשים פשוט לא יראו ברחוב גם אם יתייצב ממש מולם. אדם שקט, נח, שאינו מתערב בסביבתו ופשוט לא קיים בה. "מרובע", או "חנון" אם תרצו. ובכל זאת נוח היה אחד מהעובדים הוותיקים והמוערכים במחלקה הממשלתית בה עבד, מחלקה שהוקמה עקב  הצמיחה התעשייתית במדינה אי שם בשנות ה-70. בניגוד לשאר עובדי הממשלה שעבדו רק ארבע שעות ביום בפועל, תפקידו של נוח אסר עליו לעבוד יותר מאותן ארבע שעות - וגם אלו היו מחולקות לשתי משמרות - שבע עד תשע בבוקר וארבע עד שש אחר הצהריים, היות ותפקיד זה היה רובו ככולו נהיגה. אבל נח לא היה "נהג בוס" או שליח, כל אזור העבודה של נח הכיל 50 מטרים ממערב למזרח שנמתחו על פני 20 ק"מ מצפון לדרום. נח היה אחראי לצוות "איילון" של המחלקה - היו עוד 2 צוותים כאלו, צוות 'כביש 1' וצוות 'חיפה'. הצוות שלו התחלק לשני תת-צוותים - 'צפון' ו'דרום'. כל יום, בזמן המשמרת היה מוביל את הצוותים לסירוגין, פעם 'דרום' ופעם 'צפון', ובכל יום מחדש תהה איך זה יתכן שתוצאת העבודה שלהם לא עוררה סימני שאלה אצל אף אחד מעשרות אלפי הנהגים שפקדו את הטריטוריה שלו מדי יום. כי כמו שאולי הבנתם תפקידו של נח לא היה סיוע לרכבים שנתקעו, במידה רבה תפקידו היה ממש הפוך. בכל בוקר נח והצוות שעליו היה אחראי התמקם בראש טור מכוניות, ובתאום שהיה מעורר התפעלות גם אצל אווזי הצפון המנוסים ביותר היו פשוט גורמים להאטה שהתפשטה ממחלף לה-גרדיה ועד גלילות בכיוון צפון וחוזר חלילה בכיוון דרום.  המחלקה נשענה על סקרים שערך הממשל האמריקאי כמה שנים קודם לכן והראה שכבישים מהירים בשילוב עם כמות מסיבית של אנשים שמנסים להגיע למקום העבודה בבוקר, או חזרה הביתה בערב, יכול לגרום לתאונות שרשרת באורך של מאות מטרים וליצור הפסדים ברכוש בנפש ובתל"ג למדינה. לכן, עוד הרבה לפני השלטים המצחיקים שמבשרים על 'תנועה זורמת' בזמן שהרכב עומד בפקק, היו נח וצוותו שם, מווסתים את מהירות הנסיעה ומקצרים את תוחלת חייהם של כמה מאות נהגים שפשוט לא יכלו להתמודד עם הפקקים. בין חלק מתרומותיו של נח למדינה ניתן למנות את המשפט האלמותי "מוטי תזמן 20 דקות בין מחלף אלמוני למחלף פלוני", כמו גם את התחנה שמשדרת את התזמונים הללו. למרות שלפני כמה שנים שקל שר התחבורה דאז לסגור את המחלקה, הוחלט לבסוף להשאירה על כנה, כי כמו כל דבר אחר במדינתנו המתפתחת - כלל הזהב הוא "עובד, אל תיגע".

השעון הראה תשע. זמן לחזור הביתה למנוחה לפני משמרת הערב. נח כיוון את גלגל ההגה בכיוון היציאה הקרובה וחייך לעצמו חיוך של סיפוק מהמראה השמאלית ועד לזו הימנית.