אני בדרך-כלל לא כותבת בסמוך לפוסט קודם, אבל הפעם הייתי חייבת לשתף את מה שגיליתי.

למי שעוקב מביניכם, אני רוצה להשמיע את החדשות החמות שקיבלתי ושברו אותי. אותו "סקס חייתי" מהפוסט הקודם התברר כנשוי.

בום. המילים האלה הולמות בי כל-כך חזק עד שאני מרגישה שאני מאבדת הכרה. החדשות הגיעו דרך האקס המנוול שלי מ"קשר כשר לפסח". הוא לא יכול היה לפרגן לי, תמיד פעל מהמשיכה שלו אליי. אבל אהבתי לשבור אותו כשהוא ידע שאחרים הזיזו בי משהו שהוא לא הצליח - אגו כזה של גברים.

"יש דברים שאת לא יודעת, הוא משקר לך, אבל תהני." הוא אמר לי בחיוך וניסה להדוף אותי מעליו, לתת לי לרדוף אחריו. הוא הצליח, והגאווה שלי לא שיחקה שום תפקיד באותו רגע כי רציתי לדעת, הייתי צריכה לדעת. והוא רמס אותי בלי בושה. שנאתי את האדישות שלו למצב שלי. אני מרגישה שאני משתגעת. אני מעורערת פתאום, וכל האופוריה הזו שעטפה אותי, עוזבת אותי לאט-לאט ובמקומה סוגרים עליי הפחד, הבושה ותחושת הניצול. איך יכולתי לדעת?

"אני לא מאמין מה זה אומר עליי, אחרי שאת בקשר עם כל החלאות האלה." עליך?! אתה באמת יכול להיות כל-כך אנוכי ולא רגיש למצב שלי עכשיו?" שנאתי אותו יותר מאי-פעם. ואולי אפילו הייתי מעדיפה לא לדעת. פתאום הריגוש הזה כבר לא מדגדג אותי בבטן התחתונה. במקום זה הכעס מגרד אותי למטה, שורט אותי, פוצע אותי, צורב אותי.

עד שהוצאתי את זה ממנו, את המידע הזה, יצאה לי הנשמה. הוא שיחק איתי משחקים, נהנה מהטעם המשכר של הכוח, להראות לי שהנה, אני לא אמצא יותר טוב ממנו, שאני טיפשה ופתיה, שאני תמיד נופלת לאותו הבור, שאני רגילה לגברים סוג ג'. מאבקי הכוח בינינו היו שם תמיד מתחת לפני השטח. אני זו שניסיתי להחזיר לו עם "הוא הטריף אותי, ראיתי כוכבים" והוא רק ענה בלקוניות. "אתה לא שמח שאני לא צריכה לקחת כל-מיני הורמונים או וואטאבר כדי להחזיר לעצמי את המיניות?" (כן, זה פוגע מספיק כשהוא מכנה אותי "פריג'ידית" ומציע לי ליטול כל-מיני דברים). הוא עונה שהוא שמח, אבל אני יכולה להריח את הקנאה שלו מקילומטרים. והחיוך הזדוני הזה מתפשט לי על הפנים, מהול בריגוש בבטן התחתונה ואני מרגישה על הפסגה, בלתי-מנוצחת.

אבל הוא חייב להרוס לי. וזה שהוא אמר לי זה לא נקרא להרוס, אני יודעת, זה נקרא להציל אותי. אבל הדרך שבה הוא אמר את הדברים, בכזה בוז רק שברה אותי יותר. בלי טיפת רגישות.

"אז מה אתה מצפה שאעשה? שאשכור חוקר פרטי אחרי כל גבר שאני יוצאת איתו? יתרה מכך, אחרי כל גבר שאני בסה"כ שוכבת איתו?" שאלתי. והוא עונה לי "במקרה שלך, כנראה שכן."

רציתי למות באותו רגע. מעולם לא הושפלתי כך. אבל ניסיתי לחשוב בהיגיון - אולי אין בדברים שלו אמת מוחלטת? אולי הוא לא מעודכן? הרי בכל-זאת, איך הוא יכול להיות כל-כך בטוח כשלא הייתה לו אינטרקציה מדרגה ראשונה איתו ואת כל זה הוא שמע מחברות שלו?

לא הייתה לי דרך לבדוק. הרגשתי כלואה בתוך חוסר-הוודאות הזו. הייתי מבולבלת והתחננתי לטיפת אמת - בין אם היא קשה ובין אם היא לא. רק רציתי לדעת איפה אני עומדת. ואז, משום-מקום, נזכרתי בפרט מאוד חשוב שהיה יכול להיות התשובה: התמונה שהוא שלח לי. בתמונה הזו רואים שתי טבעות שיש לו על היד. מהר חתכתי את החלק שרציתי לבדוק והתחלתי להתייעץ עם ידיד מבריק שיש לי. הוא ואדם נוסף איששו שכנראה מדובר טבעת נישואים. ואז התחילו להבליח מן האפלה המעומעמת כל-מיני רמזים מטרימים שהיו שם אבל לא הבחנתי בהם בגלל האושר שסימא את עיניי. פתאום הגיעו כל הרמזים האלה והפאזל שלי הושלם.

זהו .זה היה סופי, מבחינתי. אני לא יודעת אם הוקל לי או אם הרגשתי יותר צער.  מחד גיסא אני יודעת את האמת ואני יכולה לבחור סוף-סוף, אבל מאידך גיסא רציתי את הספק הזה, רציתי לטעות.

נשברתי לרסיסים. מפסגת העולם נפלתי אל תוך תהום של שפל. המחשבות התרוצצו לי בראש ולא הבנתי מה קורה סביבי, מה אני מתכוונת לעשות עכשיו.

הדבר הגרוע ביותר הוא שעד עכשיו אני מרגישה את הריגוש המדגדג בבטן התחתונה מהול בשנאה ובבוז. והרגשות האמביוולנטיים האלה מוציאים אותי מדעתי. בהתחלה בחרתי חד-משמעית: אני לא נואפת. אני לא אהיה בקשר עם נשוי בזמן שהוא מרמה את אשתו, ומי יודע, אולי הוא מרמה גם אותי ויש לו אחרות במקביל אליי. אבל אז נרגעתי וחשבתי על זה יותר לעומק - כמה פעמים כבר זכיתי לכזה סקס? לכזה ריגוש? לכזאת אופוריה? מעולם לא הייתי עם גבר שידע לנגן לי ככה על הגוף, שידע איך לדבר אליו. ואני מרגישה כמו זונה. זונה לשעתיים. אבל אי-אפשר להגיד שאני לא נהנית. נהנית יותר מארבע שעות בדייט עם בחור מקסים שנוהג בי בכפפות ממשי, אבל לא מצליח לדגדג אותי בבטן התחתונה. לרגע דעתי השתנתה מן הקצה אל הקצה - נמאס לי להיות משועבדת וכבולה לעקרונות שלי - "שיהיה יהודי", "שיהיה רווק", "שיהיה X", "שיהיה Y". די! אני זו שמשלמת מחיר כבד ומוותרת על ההנאה שלי בגלל טעמי מוסר ומצפון טיפשיים שאין לאף-אחד אחר יותר. אני לא אשמה שאנשים כל-כך תמימים. היום כמעט כולם בוגדים. אני לא מבינה למה להמשיך להתחתן ולקחת את הסיכון. אני באמת-באמת שואלת, למה אנשים בוחרים להתחתן בעולם כל-כך זמין? אם הוא אוהב אותה, הוא לא יפגע בה. אז למה הוא צריך אישה? שתבשל לו ותכבס לו? שיקח עוזרת. בשביל להביא ילדים? הוא בקושי יודע לדאוג לעצמו, ואני חושבת שילדים לא בראש מעייניו כעת. אני לא מתערבת בשיקולים של אף-אחד להתחתן, אבל אני רוצה שאנשים ייקחו בחשבון שני דברים: יש סיכוי גבוה שהפרטנר בוגד או שאולי יתחיל לבגוד בעתיד, ודבר נוסף הוא שלעולם אי-אפשר לדעת אם הפרטנר נשוי או לא. אין פה שום קעקוע שיכול לשמש כ"ראיה חותכת" (ולטעמי, צריך לחוקק חוק כזה לנשואים), אבל יש פה טבעת נישואים שאפשר לשלוף בין-רגע מהאצבע ואלפי סיפורים שיגרמו לך לא לחשוד אפילו שהבחור נשוי. ובמחשבה שנייה, מי יודע עם כמה נשואים הייתי מבלי לדעת בכלל.

כל זה רק חיזק את הדעות הקיצוניות שלי, שכולם צחקו עליהן. "אני לא אתחתן." אמרתי, אך הם הוסיפו "את עוד צעירה, את תלמדי ותחווי יותר ובעקבות כך תשני את הדעות שלך". נכון. צדקתם. אני חווה ולומדת עד כמה המוסד הזה שקרי ולא-ודאי.

אני אפילו לא מעלה פה את השאלה של - "מה עליי לעשות - להקשיב להיגיון או להקשיב לרגש?" כי אני יודעת שכולכם תגידו לי להפסיק את הקשר הזה לאלתר. אבל לי נמאס להיות קורבן של נסיבות ולשלם מחירים לא מוצדקים בעבור הטיפשות והתמימות של אנשים. היא באמת לא קולטת שהוא בוגד בה כשהוא יוצא באמצע הלילה כל שבוע בערך? ואולי לפעמים חוזר קצת מבושם?

גם אני רוצה להגשים פנטזיה - לתת לו להיות בתוכי ואז להגיד לו: "אתה חרא, אתה שקרן ואתה בוגד, אני יודעת שאתה נשוי, לא משנה כמה אתה מכחיש את זה, אבל לא אכפת לי, אני אוהבת להזדיין איתך, זה המזל שלך."