כותרות TheMarker >
    ';

    מילים הנכתבות מלוח ליבי

    על החיים ועל שאר ירקות ופירות...

    0

    בתו של רבי עקיבא

    0 תגובות   יום חמישי, 4/8/11, 12:26

    לרבי עקיבא הייתה בת. אמרו לו הכלדיים (=חוזים בכוכבים): "אותו היום שנכנסת לבית החופה, מכיש אותה נחש והיא מתה."
    היה דואג על הדבר הרבה.
    אותו היום נטלה את המכבנה (=תכשיט מתכת לראש או לצוואר כעין חישוק שמתעקל לתוך עצמו וקצהו חד), נעצה אותו בסדק.
    קרה שישבה (המכבנה) בעינו של נחש.
    בבוקר כשנטלה אותה, נסרך ובא הנחש אחריה.
    אמר לה אביה: "מה עשית ?"
    אמרה לו: "בערב בא עני, קרא בפתח והיה כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו. קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי ונתתיה לו."
    אמר לה: "מצווה עשית !"
    יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממוות" (משלי י, ב') – ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

     

     

    ניתוח האגדה

     

    מבחינת רצף הזמנים הסיפור מתחיל בנבואה ששמע ר' עקיבא מפי החוזים בכוכבים.
    מן האמירה "היה דואג על הדבר הרבה" ניתן להבין שחלף זמן ממושך בין קבלת הנבואה לזמן החופה.
    ר' עקיבא מתנדנד בין שני עולמות: מצד אחד הוא אינו נותן לנבואה להשפיע על החלטותיו ומחליט להשיא את בתו על אף הכל.
    מצד שני הוא דואג.
    הוא אינו מבטל את נבואת החוזים בכוכבים כשטויות.
    בעולם שבו הוא חי האמונה בגורל היא חלק מהתפיסה התרבותית.
    [ואם תחשבו על כך, גם כאשר הסיפור מסתיים בכי טוב, המסר איננו שאין גורל שנקבע מראש אלא שהגורל אכן נקבע בכוכבים, אך סוג מסויים של מעשים (צדקה) יכול להפר ולשנות את הגורל].
    יש כאן התנגשות בין שני עולמות בתוך לבו של ר' עקיבא – עולם הרגש ועולם ההיגיון.

    בהמשך הסיפור משתרע רצף הזמן על פני תקופה של שתים עשרה שעות לערך: ערב החתונה (הבת נותנת נדבה לעני), ליל החתונה (הבת תוקעת את המכבנה בעין הנחש) הבוקר שלמחרת (גילוי הנחש המת).

    אם נתבונן היטב בסיפור נגלה שיש כאן כמה דמויות – מספר הסיפור, ר' עקיבא ובתו של ר' עקיבא.
    לגבי כל אחת מהדמויות קיימת ראיה שונה של ההתרחשויות שאינה חופפת בהכרח את הסדר הכרונולוגי.

    ר' עקיבא מגלה את הנחש המת (בוקר המחרת), שומע מבתו על נסיבות הריגתו של הנחש (ליל הכלולות) ואז לאחר שהוא מתחקר את הבת מתבררת לו הסיבה לאי התגשמות הנבואה, מעשיה של הבת  (ערב החתונה).
    ר' עקיבא פוסע אם כך אחורה ברצף הזמן.
    לגבי הבת סדר הזמנים הוא הסדר הכרונולוגי של שלושת האירועים, אבל הקישור ביניהם נעשה בראייה שלאחר מעשה.

    ומה עם מספר הסיפור ? המספר הוא מספר "יודע כל".
    אין אצלו מוקדם ומאוחר הוא יודע מראש את כל פרטי הסיפור.
    אבל הדרך שבה הוא יספר את הסיפור קובעת לנו הקוראים, את הצורה בה יתגלה לעינינו רצף הזמן. אנו שומעים תחילה מה ארע בליל הכלולות, אחר כך מה ארע בבוקר ולבסוף מה ארע בערב החופה.

    ומה עם יסוד המרחב ? יש כאן כמה עולמות.
    בעולם הפנימי של ר' עקיבא כבר הזכרנו את ההתנגשות הפנימית בין שכל לרגש.
    התנגשות זו מקורה בהתנגשות כוללת יותר שבין העולם הבבלי המאמין בגורל העיוור לבין העולם היהודי המאמין באפשרות הבחירה ובתהליך של שכר ועונש.
    הסיפור אינו מכחיש לחלוטין את התפיסה הבבלית המאמינה באפשרות חיזוי מראש. הוא רק מביא אותנו למסקנה שלא מדובר בעולם דטרמיניסטי קבוע מראש.
    לאדם יש את היכולת לשנות דברים.

    יסוד מרחבי נוסף הוא הבית לעומת החוץ.
    בתחילת הסיפור ה"בית" הוא העולם היהודי לעומת ה"חוץ" שהוא העולם הבבלי המקיף.
    בהמשך הסיפור הבית הוא אירוע החתונה המתרחש כולו בתוך הבית בקרב המשפחה והמוזמנים המהווים עולם סגור.
    החוץ מיוצג על ידי העני הדופק בפתח.
    בין שני העולמות יש נתק.
    איש מן הקרואים אינו שומע את דפיקתו של העני הניצב על הסף.
    מי שמחבר בין שני העולמות (וקובע בכך את הצלתו האישית מן הגורל הצפוי) היא הבת. הבת נמצאת בעיצומו של תהליך סף, תהליך מעבר ממצב של נערה רווקה לאשה נשואה.
    תהליך סף תמיד טומן בחובו סיכון והדבר נרמז לנו בדברי החוזים בכוכבים החוזים את מותה של הנערה דווקא בליל כלולותיה.
    בעצם תהליך הסף הפרטי שלה, הנערה רגישה לתהליך סף אחר המתרחש על סף ביתה – העני הדופק בדלת. לא זו בלבד שהיא שומעת את הדפיקה, אלא אף נענית לקריאתו של העולם החיצוני תוך הקרבת קרבן אישי.
    היא נותנת לעני את מנתה שלה (ואל תשכחו שעל פי הנוהג אשה צמה ביום חתונתה עד לטקס הקידושין).
    מעשיה של הנערה הם שקובעים את הענותם של השמים – העולם העליון וביטול הגורל הצפוי לה.

    הנער מודעת היטב למעשיה.
    כאשר שואל אותה אביה "מה עשית ?" היא אינה אומרת "תקעתי שלא במתכוון את המכבנה בעינו של הנחש" אלא מתארת מה עשתה לפני כן – מתן הצדקה לעני.
    היא קושרת אם כך את הדברים ומבינה שהקשר אינו מקרי.

    הערה אחרונה: למכבנה יש צורה מפותלת המזכירה נחש מקופל בתוך עצמו. דווקא כלי זה הוא שהורג את הנחש הממשי.
    הנחש הוא סמל לפיתוי, אבל גם הסיבה להתעוררות המוסר האנושי – יכולת ההבחנה בין טוב ורע.
    הגורל המיוצג על יד הנחש הוא עיוור, אבל דווקא נעיצת המכבנה בעינו של הנחש (הגורמת מן הסתם גם לעוורונו) היא זו שמבטלת את הגורל העיוור (וזכרו שבתיאור פרשת גן עדן נאמר: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית, פרק ג)

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ארכיון