זה הרי היה ברור לכל מי שמכירים אותי, שאהדתי למאבק נובעת מדבר אחד: שאיפתי הנכלולית להשתלב בסצינת הפיק-אפ בשדרוטשילד
אם תסתכלו היום על נוגה ועומר יושבים על המחצלת הדהויה ליד האוהלים הצמודים שלהם, נ"צ רוטשילד קרוב מאוד לשינקין, הם ייראו לכם זוג ותיק מאוד - כאלה שמשלימים זה את משפטיה של זו וההיפך. אבל האמת היא שהזוגיות הזאת בת שבוע פלוס, והחלה כאן, במאהל, כמו הרבה דומות לה מהשבועות האחרונים של מאבק הדיור. הרומנטיקה במאהל היא סיבה נהדרת לאופטימיות - עוד יתרון ברור למחאת הצעירים, פרט לכל הנראים לעין - ההתעוררות החברתית, הסולידריות, המודעות הפוליטית והכלכלית.
אמנם בתקשורת כבר היו מי שהזדרזו ללגלג עליה ועל כל האווירה כעל "וודסטוק של השמאלנים" או "שנטיפי של הסטלנים", וגם היו מי שדיווחו על סדום ועמורה באוהלים, אבל מי שטרח לא רק לעבור שם, אלא גם לשבת עם החבר'ה ואפילו חירף - אללי - את גופו העדין לישון במאהל, כמו שאני עשיתי, לא יכול היה להתכחש לנעימות ולאחווה וכן, גם לאהבה ששוררות ברוטשילד, למרות שפיזית המקום כבר נראה כמו מעברה די מסריחה, שלא לומר דיר חזירים, בכל אופן בחלקים הקשים שלו, החלק של המנהיגים, בתחילת השדרה, כלומר בסופה, ליד תיאטרון הבימה.
"אני עברתי פה בכלל במקרה בשבת לפני ההפגנה, אחרי שישבתי עם חברים בבית קפה", מספרת נוגה, הייטקיסטית, 28.
- אהה! את מהמפונקים שגם יושבים בבתי קפה וגם דורשים הפחתה במחירי הדיור?!!
"כן, נכון חוצפה? בקיצור, עברתי ושאלתי את עומר ואת יונתן שישבו כאן אם הם יודעים מאיפה יוצאת ההפגנה".
עומר: ואני הזמנתי אותה לשבת.
נוגה: שאלת אותי אם אני רוצה בירה, ואני לא שותה בירה.
- התחלה מקורית.
עומר: באמת? זה מה ששאלתי? אני בטוח שאמרתי משהו אחר.
נוגה: בכל אופן, הם נראו לי נחמדים. אז כבר הלכנו יחד להפגנה. וליונתן יש שני אוהלים, אז הוא הביא לי אוהל משלי, ואחרי יומיים כבר באתי לישון.
■ ■ ■
חמישה ימים בדיוק הספיקו ליונתן, מעצב גרפי, לחוות את מחאת האוהלים מהצד הפאסיבי של המסך. אחריהם ארז את עצמו, אוהל, מחצלת וסדין ורכב לרוטשילד באופניים. זה היה ערב, אחרי עבודתו במשרד פרסום. מאחוריו השאיר את הדירה בפלורנטין שעולה 4500 שקל בחודש, בה הוא גר עם שותף. הוא בן 33, ולתחושתו קצת מבוגר מדי לגור עם שותפים. שורת האוהלים - שהיום כבר התפרשה בואכה אלנבי, הגיעה אז כמעט עד לשינקין. הוא התחבר לאוהל האחרון, הקים את האוהל הכסוף שהביא איתו מדגם אחיד, שנראה כמו של כולם, כאילו יד נעלמה חילקה אותם - כפי שגם נשמעו האשמות בתקשורת, פרש את המחצלת והתבונן סביבו.
- למה באת?
"הרגשתי שבעצם אף פעם לא עשיתי משהו בשביל החברה. הרגשתי שאני רוצה לתרום. שזו חובתי. שאני לא יכול להתבונן מהצד".
לא עברו חמש דקות ושכניו שמחו לעשות היכרות עם המצטרף החדש. "רובם תל אביבים, וחלק מכל הארץ", הוא מספר. "לא יאומן איזו עזרה הדדית הולכת פה. כל מה שאתה צריך, נותנים לך". מיד טלפן ופיסבק לכל חבריו, שיבואו לבקר ולהזדהות. כמעט כולם באו (כולל חברה שלי, שקראה לי בפייסבוק והגעתי). מיעוטם כבר נשארו. עומר, 32, מוכר בחנות לציוד לבעלי חיים, היה אחד מהם. "החוזה שלי מתחדש בספטמבר, ובעל הבית הודיע לי ולשותף שלי שהוא מעלה לנו את שכר הדירה ב־800 שקל".
- למה?
"דווקא שאלתי. הוא אמר: כי השכרתי את הדירה מעליך במחיר יותר גבוה. זה אדם שיש לו 33 דירות בתל אביב שהוא משכיר. זה ביזנס בשבילו".
הוא כבר הביא אוהל משוכלל מביתו (לא מהדגם האפור, משהו יוקרתי בירוק־זית) ותפס מקום משודרג באמצע, הרחק מתנועת האוטובוסים, מול יונתן. מאז, כל בוקר הם קמים, נוסעים הביתה להתקלח ומשם לעבודה. אחרי העבודה הם חוזרים לאוהלים.
במאהל התגבשו דפוסים די קבועים. מנהיגי המאבק נמצאים במורד השדרה - מתווכחים בלהט עם כל מה שזז, לא ממש מבדילים בין ימניים להכעיס, לתמהונים סתם, לנודניקים עקשניים (די מתיש, האמת), נותנים ראיונות החל מתחנות טלוויזיה זרות ועד בלוגרים נידחים, מתייצבים בשמונה־אפס־אפס לצילומים אצל הניידות של ערוצי הטלוויזיה, שלא מרשים לעצמם להחמיץ כבר אף יום. שם, ליד הבימה, התמסדו להם משרד, מטבח ומרפאה, ולידם ספות, בריכה לפעוטות ובימת מופעים מאולתרת, ולא נראה שבבולדוזרים יוציאו את כל אלה משם. אבל רק כשמתרחקים יורדים הלחץ, המוסדיות והוויכוחים, שבהם מופרחים לאוויר שלל נתונים סטטיסטיים שאיש לא טורח לבדוק, ומתגלה ההווי האמיתי של המאהל.
שם, לכיוון המספרים ההולכים וקטנים של רוטשילד, אנשים משווים בלי בושה משכורות, הוצאות, שכר דירה, מדברים על הישגים, על כשלונות, על תקוות, על חלומות ועל פחדים. זו קרקע פורייה מאוד לקרבה ולאהבה. לא, לא לסקס, לאהבה. החום, הג'וקים וגם העכברים (איפה אתם, חתולי ת"א כשצריך אתכם?) לא ממש מעוררים חשק רב למגע גופני דווקא. "אתה יושב על המחצלת, או מסתובב", אומר יונתן, "וישר אתה רואה מי מעוניין להתחבר, מי יוצר קשר עין. קשרים נוצרים פה במהירות. לאו דווקא רומנטיים. גם רומנטיים. יש כאן הרבה צעירים וכולם מדברים עם כולם ומכירים את כולם, וגם כל החברים שלהם באים לבקר אותם כל הזמן, מביאים להם אוכל, שתייה. זה מקום נהדר להיכרויות".
"בחיים הרגילים, בדרך כלל את יוצאת לדייט", אומרת נוגה, שגרה עם שותף ומשלמת 2000 ש"ח בחודש, "אחרי שלושה ימים לעוד דייט, מתלבשת יפה, שניכם מאוד משתדלים לעשות רושם. כאן בשדרה מכירים מאוד מהר ומאוד לעומק. אין משחקים ואין פוזות".
ועומר מספר לי בביישנות שעקב פעילותם המהפכנית עוד לא יצא להם ממש לצאת ל'דייט אמיתי', פרט לטיולים לאורך השדרה המג'ויפת, לכן קבעו אותו לראשון הקרוב.
1. הלו, אפשר בכלל לישון על הדבר הזה?
'ביליתי' איתם סופשבוע ארוך במאהל. תענוג זה לא היה. תנאי המחיה קשים מנשוא. החום, הלחות, הלכלוך, היעדרם של תנאים סניטריים. חישבתי בקמצנות את לגימות הדיאט שלי, שחס וחלילה לא יתעוררו אצלי צרכים טבעיים. אפילו עטלפי הפירות שוכני הפיקוסים עפו בחוכמה לשדרות אחרות.
מיד כשהגעתי ופרשתי את מזרן היוגה הוורוד שלי, נתקלתי במקרה במכרה, עיתונאית ידועה, שבאה לעשות סיבוב על עקבים, בלונדינית דקיקה בשמלת סטרפלס: "שמעתי שזו סצינת הפיק־אפ הטובה בעיר!" הסבירה. לעומתה עברו המון חמודים/ות ללא כוונות זדון, כמו הילדה הקטנה עם ארגז הפופקורן החם והטרי, האשה שחילקה עוגות (עם סכינים לחיתוך! עוגה שלמה לכל אוהל!), הילד שחילק ענבים.
למי שמיצרים עד היום על סגירתו של גן החיות הישן של תל אביב, במתחם 'גן העיר' הנוכחי, יש לי בשורה עבורכם - נמצא תחליף בשדרות רוטשילד. בשישי התייצבו שם זוגות־זוגות בבגדי שבת ויצאו לטיול בבולבאר דה לה רבולוסיון, להתרשם מהפרולטריון, ממוזרויותיו ומהשלטים המצחיקים שלו. בכל אופן היו שם יותר חמושי־מצלמות מאשר שוכני אוהלים.
גם אני, שהתנדבתי להחליף את הדיירים הקבועים יונתן, עומר ונוגה, בזמן שהלכו להתקלח בדירותיהם, הרגשתי מה זה להיות קוף דקורטיבי. צולמתי ללא הרף ואף הוסרטתי במצלמות וידאו ביתיות, כשמכולם ביקשה את רשותי רק אשה אחת. אני מצדי התחלתי להרגיש איך תחושת החשיבות העצמית גואה בי וכמעט נעלבתי מכך, שהרשתות הזרות טרם גילו את הוד פוטוגניותי.
 2. כנראה שאין ברירה.
היוהרה מציפה אותי, ופתאום אני קולטת - מדוע ייגרע חלקי? למה לא אשתלב אני בסצינת הפיק־אפ? אני מתבוננת סביבי, אבל על הרדאר שלי עולים רק רסטפארים מטונפים־קמעה ששרים שירי להקות שאחרי דורי בכוונה עצומה. רגע! לפתע חודר את תחום הרדאר גבר נאה וגבוה, בעל חיוך ביישני. הוא קולט את מבטי. "את מהמאהל?" הוא שואל אותי.
"לא", אני עונה לו, "אני רק שומרת לחברים שלי על האוהלים שלהם. ואתה?" - כשבדמיוני המצועף אני כבר בטוחה שלפניי פעיל חברתי אותנטי המשלב טוב־מראה ואמונה בצדקת הדרך.
"אני פה רק כי הוריי ביקשו שאקח אותם לראות את האוהלים", הוא עונה ומאחורי גבו הרחב צצים זוג זקנים חביבים... הורים??? הלו, אתה בן 800! כמובן, זה הגורל שלי, חנון שמסתובב בגיל 40 פלוס עם הוריו ביום שישי ומראה להם את הקופים בשדרה.
אני נותנת בו מבט שנע בסקאלה בין המום למשועשע, והוא מטיח בי בתגובה את העלבון הכי נורא שאפשר, לדעתי, לומר לאשה: "ואת... את בכלל לא נראית כמו נזקקת!". ■ בתמונה למעלה: 'אהבה בין ההריסות', ציור של אדוארד ברן-ג'ונס (1833-1899), על פי שיר של רוברט בראונינג
|
