שוב הזכרון לוקח אותי, לאותם ערבים רחוקים, לאותם ריחות מתוקים.

ושוב רוצה לעזוב הכול ולעלות עליו, קרון צועני תועה, חסר כיוון.

שיירת קרונות עמוסה באנשים צבעוניים, כולם ללא מצפן, חלקם ללא מצפון.

קח אותי קרון צועני,

קח אותי לערבות שוממות של כאב ובדידות,,

קח אותי למעגלי שמחה ושיכרות סביב מדורות הבלים,

קח אותי ליערות אפורים של יגון וקדרות,

קח אותי למסיבות תאווה זולות בבקתות נטושות.

ספון אני לבד, תחת שמיכת טלאים עבה.

בקרון מלא כשפים וצבע,

צלליתך מחשיכה את מרבד הכוכבים המרצד, מאיימת לענג,

מי את? צל תועה בערבות שוממות, רוח רפאים,

ריח משכר של ניצת יסמין,

הזיה ריחנית פולשת אליי לקרון, את עטופה בו כולך,

ידיים רכות ונחושות פושטות הבגדים, שמלת פשתן צונחת ברכות,

גופך האציל מצוות דממה, גופי הנרגש מתמסר,

בחוץ המיה חרישית של רוח קרה מתמזגת ברעש נשימתינו.

ענן אפור גדול מוסט כוילון כבד וירח נוגה מכה בנו את אורו,

צלליותינו כמחול שדים על מסך הקרון,

פורקים תשוקות חייתיות באנחה אילמת,

חוט שני זוהר קושר את הכוכבים יחדיו כשרשרת פנינים,

שני כדורי אש עולים השמיימה,

את מתרוממת, נושקת נשיקה ארוכה ובאיושה קלילה חומקת החוצה.

אני מעז לפקוח העיניים ומתפלש בריח התשוקה שהשארת מאחור.