כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    לגמור בפנים

    הכל התחיל מהחלטה ספונטנית וחצי מחושבת שהוא יגמור בפנים. אני, בת 28, מרגישה כמו בת 18. קולנוענית בשאיפה ותקועה בהווה. מרגישה שמשהו צריך לבעוט לי בחיים. אולי ילד?

    מרטין נוכח נפקד

    41 תגובות   יום שישי , 5/8/11, 02:37

    ביום שסיימתי את לימודי הקולנוע התקבלתי לעבוד כתחקירנית בתוכנית פריים טיים בערוץ 2. כן כן, ביום שסיימתי, פריים טיים, ערוץ 2. במפגש היציאה התל אביבי של סופי השבוע ניתקלתי בעייניים פעורות "את תחקירנית? ערוץ 2? מגניב! וואי יפה!" לא אשקר: כשנישמעו באוזני הערות התלהבות כלפי מקום עבודתי הרגשתי יותר ממעולה, הרגשתי שאני טובה, הרגשתי הצלחה, אני במקום הנכון. אבל בכל יום ראשון ועד לחמישי הרגשתי חרא, סבלתי. התוכנית נגדה את כל ערכי הבסיסים: פרומט חדש של תוכנית תחקירים רק שהפעם הולכים על הקצה, הפעם חושפים את הפושעים הקטנים, הפעם מזיינים את הנרקומנים המסכנים כדי שאתם בבית תרגישו נעים. ואני? אני! שמשתוקקת לעשות את מה שבוער בי את מה שיש לי יש להגיד! מה נהיה ממני?!  נהייתי פקידה של המצאות ציניות קרות של האחר. בסוף התפטרתי. העורכת תוכן הייתה בשוק (מה?? נתנו לך פה הזדמנות שלאנשים לוקח שנים להגיע אליה?? את עדין כותבת את הסמינר נאבקת בקורס אנגלית אקדמית ואת בכל זאת פה?!), שבוע אחרי שהתפטרתי התוכנית נפלה. לפעמים אני עדין תוהה אם זה היה צעד אמיץ שילווה אותי כל חיי או דווקא יהיר שיהיה לי לקין.


    "החלום של מרטין" הוא סרט דני. נתחיל מהפואנטה (שלי לא של הסרט) אין שום דמות בסרט שקוראים לה מרטין ואם לא קראתם את תקציר הסרט ובדיוק הרגתם זבוב בסצנה בו גיבור הסרט צופה במהדורת החדשות המדווחת על מאבקו של מרטין לוטר קניג... לא ממש תצליחו להבחין בקשר הסאבטקסי בין שם הסרט לעלילתו. הגיבור, ילד דני בן 13, סובל מרדיפות אלימות ואישיות של מנהל בית הספר וביחד עם אביו קצת אימו והרבה מורה למוזיקה עיקש הוא מנהל מאבק ברוח הסיקסטיז אל מול הרשע אותו מנחיל המנהל האלים כלפי תלמידיו. 

     

    באחת מנקודות המפנה לקראת סוף הסרט בוגד המורה באומנתו העיוורת של הילד ובעיקר בערכיו האישיים ונענה לדרישות המנהל לעמוד לצידו במשפט שמתנהל כנגדו מהחשש שיפוטר. זאת למרות שהמשפט המיוחל מתרחש בעקבות לחץ סיזיפי אשר הותנע על ידי המורה ולמען הילד.


    באינסטינקט הראשוני שלי התאכזבתי. מה? איך הוא יכול ?? הוא שיכנע את הילד שאסור להישבר! שצריך להילחם על מה שאתה מאמין! שאפשר אחרת! שאסור לוותר גם אם כולם אומרים אחרת, שאמת תמיד מנצחת! אז מה הוא עושה?! הוא מנפץ להם את החלום שהוא במו ידיו ניפח! פור גאד סייקס!


    ואז אמרתי לעצמי... נו מה את ילדה? זה הפרנסה שלו... נכנסו לו לכיס... נכנסו לו לעתיד... יש גבול לכמה אתה יכול לתת...

     

    ואז שוב גערתי בו (שזה בעצם בי) מה זאת אומרת? יופי! שלום לריקנות המודרנית, ה"אני" והפרנסה שלי יותר חשובים מהאמת החברתית, זה בדיוק מה שמוביל אותנו לאבדון. האני יותר חשוב מהכלל? אבל גם אני בתוך הכלל! אז מה זה אני? ואיפה אני בכלל?


    האמת היא שאין אמת ברורה והכל נכון ואמרו את זה קודם לפני (זה לא משנה):האמת היא איפשהו באמצע...

     

    בולשיט! האמת שלי היא ש"האמת היא באמצע" זה המצאה של א מיניים, א יצריים ובלתי מסופקים.תחשבו שניה בגדול- צאו מהמרחב הפרטי-תחשבו על הגלובוס-תחשבו על הקוסמוס-תחשבו על החלל הכל שטויות אה?. האמת היא באמצע כי אין אמצע, כי אין אמת טרנס אטלנטית שמופנת כלפי סובייקט. יש סיפוק חייתי מובנה בדי אנ אי בין אם הוא רגעי ובין אם הוא טווחי. יש סיפוק מיני, יש סיפוק גרגרני יש סיפוק מקצועי יש סיפוק אומנותי, יש סיפוק מלחמתי ויש מהפכני. לפעמים בדרך לנקודת הג'י של הסיפוק אנחנו ניתקלים בצומת דרכים: באיזה צורה עלי לזוז למען ההגעה הנכונה ביותר לקאטרזיס שלי? 

     

    זאת הצומת שנפל בה המורה: סיפוק מקצועי? או סיפוק מהפכני? לקראת סוף הסרט מתפטר המורה מאחר ולא יכל לשאת את חרפת הבגידה בערכיו. הילד לעומתו המשיך בדרכו הלותר קינגית ובשיאו של הסרט הוא עומד באומץ מול המנהל ונותן לו לחבוט בו פעם אחר פעם עד שהמנהל אינו יכול לשאת את חוסר כניעתו של הילד. ייצרו האלים של המנהל אינו בא על סיפוקו והילד ניצח. בסוף הסרט ניגש המורה לילד במבוכה והערצה : "לי לא היה את האומץ שלך היה" .


    גיבור הסרט הוא יצור אנושי בעל "סיפוק המפכני". מתוקף היותו ילד הוא מחובר ליצר המולד ללא עקבות וחומות שטרם נבנו לחסום את ליבו. בסופו של סרט הילד הופך להיות המורה והמורה הוא זה המשתוקק להיות ילד.


    ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו זונחים, חוזרים, שוב זונחים ואמן חוזרים אל דרך האמת שלנו. מצליחים לבלבל אותנו: פעם זה הבוס פעם זה כוכב נולד פעם זה חדשות, ופעם זה ה"שווה מהפאב". האמת שלנו היא לא באמצע, האמת שלנו היא בסיפוק והוא ברור ואמיתי, רק צריך לזכור להקשיב לו.

     

    ואגב, העולם לא שייך לצעירים הוא שייך לרוח הנעורים. 

     

    http://cafe.themarker.com/video/2297144/

     

    http://cafe.themarker.com/image/2297333/

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      מרגש :)
        7/12/11 15:15:
      העולם שייך לחולמים שהם הראשונים לאבד אותו, ולחזקים שהם הראשונים לנכס אותו. כל היתר - נגררים.
        13/8/11 18:19:
      :)
        11/8/11 14:19:
      לדעת לומר לא, ולא מתוך גחמה, אלא מתוך הידיעה הפנימית אכן סימן להתבגרות. יפה.
        10/8/11 10:29:

      הסתקרנתי. תודה שהבאת לנו את ההצצה הזו...מומלץ אצלי בקולנוע

      http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/08/188-118.html

      אסתי

        8/8/11 01:24:

      צטט: לולה lola 2011-08-06 18:42:35

      ריגשת אותי

       

      גם אותי,

        7/8/11 11:44:
      אמיצה ומדליקה, ערכית ולוחמנית, אהבתי אותך את מה שייצגת ואת מה שהבאת בפוסט זה. :) *
        7/8/11 10:54:

      קונה בשתי ידיים את רוח הנעורים של העולם ~

      כמה נפלא כתבת.

      תודה אמתית, נהניתי מכל מילה כתובה שלך, כל מילה.

        6/8/11 18:42:
      ריגשת אותי
        6/8/11 16:37:
      וואו, כמה חומר למחשבה בפוסט אחד...
        6/8/11 16:17:
      בלי להחניף, אומר לך שזה אחד הפוסטים הטובים ביותר שקראתי בקפה. לא אוסיף את ניתוחי מחשש לפגום במסר.
        6/8/11 15:13:
      הפוסט הזה חשוב מאוד! מאוד, זה נבט שיצמיח מחדש אנשי תקשורת נאמנים, שואלים, בני אדם.
        5/8/11 22:17:

      צטט: debie30 2011-08-05 11:33:04

      אוהבת את תוכן הסרט

      ואוהבת את הדרך בה נעלית את הדברים,
      חושבת ומאמינה שמה שנשאר איתנו תמיד זה אנחנו,
      לכן כדאי לשמור על האני מכל משמר.
      תודה ענקית.

       

      וגם ממני תודה והצלחה בכול

      סוף שבוע נפלא

      מהלב

      ירין

       

        5/8/11 18:56:

      תודה על הפוסט המשובח

      מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך

      באהבה צחיתוש♥

        5/8/11 18:46:

      אין "אמת שבאמצע", יש רק אמת אחת והי זו שצריכה להנחותך.

      לכן גם הצעד שעשית (כשהתפטרת) היה צעד אמיץ וכלל לא יהיר.
      ותודה על הסיפור.

        5/8/11 18:37:
      פוסט מרתק וחשוב, אקח את הסרט.
        5/8/11 18:00:
      קראתי את כתיבתך שמעלה, לא מעט קונפליקטים אבל אלו החיים , לפעמיים אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציה שבה אנחנו מתנגשים עם ערכים שעליהם חונכחו או גדלנו. גם אני מסכימה איתך שצריך למצוא את האמצע . קשה לשרוד עם קו אחד לאורך כל הדרך. תודה.
        5/8/11 16:14:

      כתבת יפה ומעניין.

       

      רק מי שמאמין בשינויים חיוביים,ויש לו גם נחישות וסבלנות, יוכל לשיר:

       

      לא נורא נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר.

        5/8/11 14:55:

      צטט: שים לי הרבה חריף 2011-08-05 13:28:25

      כתבת נפלא. כשאני סוטה מן האמת שלי , הגוף שלי מתחיל לדבר. הוא נהיה חולה.

       

      מכירה את התופעה

        5/8/11 13:30:
      תודה על הכתיבה היפה - שבת מחבקת
      כתבת נפלא. כשאני סוטה מן האמת שלי , הגוף שלי מתחיל לדבר. הוא נהיה חולה.
      לעשות שינויים דורש הקרבה וסבל רב, לא כולם יכולים לעמוד בכך.
        5/8/11 13:04:
      לשמחתי איני רואה סרטים אז אין לי יכולת להגיב על הסרט. הדילמה מוכרת לי ונתקלתי בה פעמים רבות מאד ובסופו של יום המציאות מנצחת את העקרונות והבודדים שעומדים על עקרונותיהם, מפסידים.
        5/8/11 12:11:
      תודה על הסקירה!
        5/8/11 11:33:

      אוהבת את תוכן הסרט

      ואוהבת את הדרך בה נעלית את הדברים,
      חושבת ומאמינה שמה שנשאר איתנו תמיד זה אנחנו,
      לכן כדאי לשמור על האני מכל משמר.
      תודה ענקית.

        5/8/11 11:25:

      אהבתי את המאמר. אהבתי את דרך המחשבה שלך.

        5/8/11 11:21:
      נשמע מעניין בהחלט. שב"ש
        5/8/11 10:59:
      מסקרן, תודה. אלך לראות. וגם אוהבת את השורה התחתונה שלך
        5/8/11 10:55:

      צטט: נ.י.צ.ן 2011-08-05 10:46:55

      רגע לפני שקראתי את הפוסט הזה הרהרתי/התבוננתי בקונפליקט חדש בחיי - האם להירשם ללימודים שאני לא ממש מזדהה עם ה"אמת" או הגישה שלהם, אבל אולי יקדמו אותי כלכלית/מעמדית/תארית... והנה קיבלתי ממך שיקוף שעזר לי להרחיב את נקודת המבט על כל העניין הזה. בקרוב ההחלטה הדרמתית! טנקס.

       

       

      בכיף! 

       

        5/8/11 10:55:
      תודה ..הנה..למדתי עוד משהו..:))
        5/8/11 10:46:
      רגע לפני שקראתי את הפוסט הזה הרהרתי/התבוננתי בקונפליקט חדש בחיי - האם להירשם ללימודים שאני לא ממש מזדהה עם ה"אמת" או הגישה שלהם, אבל אולי יקדמו אותי כלכלית/מעמדית/תארית... והנה קיבלתי ממך שיקוף שעזר לי להרחיב את נקודת המבט על כל העניין הזה. בקרוב ההחלטה הדרמתית! טנקס.
        5/8/11 10:44:

      כאשר ההישרדות האישית נמצאת בנקודת משבר, קיים באדם הכוח הפנימי המתפעל אותו בעל כורחו, וזה לעשות כל דבר כדי לשרוד!

      לפעמים הצורך ההישרדותי גורם לאדם להכנע לתכתיבים לא-מוסריים בעליל. רק מי שעמד בכבוד בנקודה זאת בחייו רשאי לבקר את המעשה.

        5/8/11 10:40:
      אכן פוסט טוב
        5/8/11 10:31:

      צטט: 2btami 2011-08-05 10:02:40

      אני בעד הבחירות שלך. אמיתיות, אמיצות, אומרות רגש ואוטנטיות.
      אני חושבת שהשאלה העולה מהן,

      אם יוסר ממנה הזעם, וגם התסכול שמלווים אותה, היא כבר לא תישאל.
      פשוט יהיה ברור שככה זה. זו הבחירה הנכונה לי.וזהו.

      אחרי זה - רק התפתחות וגדילה.

      לפעמים אנחנו שוב נתקעים "בעבודה"שנוגדת את ערכינו,

      רק בגלל שאנחנו מרגישים כה צודקים או כה לכודים בלופ האינסופי הזה ,

      לקפוץ על מקפצת ה"כבוד" ולהתפרנס יפה,

      או לרדת ממנה ,להיות ביד אחת עם ערכינו אך "עניים" .
      אני חושבת שאת שואלת שאלות של בנאדם רגיש ומלא רגש.
      אוהבת את החיבור שאת עושה בין נסיון חייך לבין הסרט הדני שאת צופה בו.

      זה מביא עומק ועוד שכבה לחיינו. ויצאנו נשכרים.

       

      היה שווה לכתוב את הפוסט

        5/8/11 10:10:
      בתור טיפוס שלא ממש חובב סרטים זרים, הצלחת לעורר בי את החשק לראות את הסרט, וזה נדיר, אני חייב לציין! אהבתי את המשפט בסוף הטריילר "אנחנו עוד נתגבר".
        5/8/11 10:10:

      יפה לך

      ראיתי את הסרט

      וממש הרגשתי כמותך

      כל עוד את יכולה

      והחיים מרשים לך

      המשיכי בהדרכך

      כי כך את מרגישה

      שאת באמת חייה.

        5/8/11 10:02:

      אני בעד הבחירות שלך. אמיתיות, אמיצות, אומרות רגש ואוטנטיות.
      אני חושבת שהשאלה העולה מהן,

      אם יוסר ממנה הזעם, וגם התסכול שמלווים אותה, היא כבר לא תישאל.
      פשוט יהיה ברור שככה זה. זו הבחירה הנכונה לי.וזהו.

      אחרי זה - רק התפתחות וגדילה.

      לפעמים אנחנו שוב נתקעים "בעבודה"שנוגדת את ערכינו,

      רק בגלל שאנחנו מרגישים כה צודקים או כה לכודים בלופ האינסופי הזה ,

      לקפוץ על מקפצת ה"כבוד" ולהתפרנס יפה,

      או לרדת ממנה ,להיות ביד אחת עם ערכינו אך "עניים" .
      אני חושבת שאת שואלת שאלות של בנאדם רגיש ומלא רגש.
      אוהבת את החיבור שאת עושה בין נסיון חייך לבין הסרט הדני שאת צופה בו.

      זה מביא עומק ועוד שכבה לחיינו. ויצאנו נשכרים.

        5/8/11 10:01:

      צטט: fox angel 2011-08-05 09:53:59

      האמת היא באמת לא באמצע, היא במקום בו אנחנו מקשיבים לה ופועלים לפיה. אם כל בני האדם בהסטוריה היו נשארים ב- confort zone שלהם, לא היינו מתקדמים לשום מקום. אהבתי את הכתיבה... תודה .

       

      תודה לך ...

        5/8/11 09:53:
      האמת היא באמת לא באמצע, היא במקום בו אנחנו מקשיבים לה ופועלים לפיה. אם כל בני האדם בהסטוריה היו נשארים ב- confort zone שלהם, לא היינו מתקדמים לשום מקום. אהבתי את הכתיבה... תודה .
        5/8/11 09:47:
      סופקתי
        5/8/11 09:44:
      כל הכבוד לך. הולכת נגד התלם. כל החיים רצופים מאבקים ממסדיים שכאלה ( הן באופן פרטי והן באופן כללי ) והם אלה המצמחים אותנו להיות גדולים מהחיים.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      מאמאמאמי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין