"ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני"  מ. שוטלנד

 המדובר הוא אפוא, בריחוק מוחלט. מחיצה של ברזל מבדילה בין חלקים נרחבים בציבור הישראלי

"המחאה החברתית", הצליחה לזעזע את ההנהגה הכלכלית במדינת ישראל. עם כל חסרונותיה הפוליטיים והמגמתיים של ההתאגדות הזו וחרף ניהולה הילדותי; למרות שכפי הנראה לאחר הגעתה לשיא מסוים, כבר ניתן לזהות בה כיוון של ירידה — המדובר הוא בכשל ארגוני, כתוצאה מהשתלטות גורמים אינטרסנטיים, העושים במצוקה האמיתית כבתוך שלהם. ברגע שהללו יחושו במיצוי הרייטינג עליו בקשו להיבנות, הם יעזבו את השטח כעכברים הבורחים מהספינה (הפעם משורש "ספין") הטובעת. האמנים ישובו למאורותיהם, הפוליטיקאים לפגרתם והטייקונים למבצריהם. או אז, יוצרכו אותם קשי יום בבדידותם, לעשות חשבון נפש בשאלה, במי שמו את מבטחם.

קשה ללמד זכות על הגורמים שהביאו למצב האביונות של ציבור גדול במדינת ישראל. עוד יותר קשה לצפות, שדברים מן הסוג הזה יוכלו להשתנות כהרף עין. לאמיתו של דבר, הם גם לא צמחו בזמן מועט. שנים לקח להגיע לכזה פער בין התכנון הכלכלי ברשויות השלטון, לבין יחס בריא להצטרכויות המינימאליות של האזרח הפשוט, הרואה עצמו נעשק ומושלך לגורלו. צעדים מיידיים שיורגשו על אתר, אינם ישימים בלי למוטט את הכל. שינוי כיוון מושכל ומינורי, מורגש רק לאחר זמן רב. למרות הגוון הצעקני של הפגנות, שכדרכן של מחאות תובעות הכל כאן ועכשיו, דומה, שההמונים הכואבים את כאבם באמת ובתמים להבדיל מאלו העושים על גבם את המניפולציות הפוליטיות, מבינים זאת היטב.

דבר אחד ויחיד הם דורשים נכוחה כאן ועכשיו: יחס מבין, מתחשב, אוהד. במילה אחת, "אמפתיה". נמאס להם לשמוע השכם והערב, על נשפים כלכליים ב"קיסריה", "הרצליה" ו"סיטי-טאואר", בהם נפגשים בתכיפות, אנשים שבעים מקרב השלטונות בצוותא עם שועי ארץ, משבחים זה את זה על מצליחנותם ההדדית ו"חוסנה הכלכלי" של מדינת ישראל, המתבטאים בשיעור היצוא ובפרמטרים כלכליים, שאינם משקפים את רווחתו של כל איש בביתו. מה בצע לאזרח, שמובטחת לו תעסוקה בשכר מינימום, כשאין לו בכך דבר, לבד מנתון סטטיסטי בדבר העדר אבטלה? מה אכפת לו לאדם, דירוגה של המדינה בקרב מדינות ה-oecd, כשחלומו לרכוש אי פעם קורת גג לעצמו, הולך ומתרחק ממנו?.

השאלות ששואל עצמו האדם הפשוט הן: האם יש בכלל מי שחושב עליו שם בקיסריה? כלום אכפת לבעלי כרטיס הכניסה היוקרתי החוגגים שם, שמה שמאפשר להם להתהולל הוא עמלם של מיליוני אנשים קשי יום, שצרכיהם הבסיסיים אינם נלקחים בחשבון?

על הרקע הזה, מדהימה הצהרתו של הנגיד סטנלי פישר ביום ב´ האחרון. לדבריו, "ההתפתחויות האחרונות הגיעו כהפתעה לפחות לי ואני מניח גם לרוב האנשים. הפתעה, משום שלא היו הרבה סימנים או רמזים לפני כן. לפי כל נתון כלכלי, המשק נמצא במצב טוב ושיעור האבטלה נמצא ברמה הנמוכה ביותר מזה למעלה מעשרים שנה". איך ניתן להבין ניתוק כה מרוחק ומנוכר מהמציאות הציבורית, המתבטא בכך, שאדם כה מרכזי בכלכלה הישראלית מודה בו בפה מלא, כשהוא עוד מתקשה לחוש גם עתה, מה כואב לנתיניו?.

המדובר הוא אפוא, בריחוק מוחלט. מחיצה של ברזל מבדילה בין חלקים נרחבים בציבור הישראלי. רק שינוי בחוסר ההתחשבות והאי אכפתיות של קואליציית ה"הון ושלטון", תוכל להצמיח במהלך איטי בטווח ארוך שיפורים, ביחס שבין הישגי המדינה כקולקטיב, לבין רווחתו של האזרח.

הציבור החרדי, הופקע ממסגרת ה"מחאה החברתית" ויפה שכך. לא תוכנם המורחב של המחאות ולא מעשיהם והגיגיהם של כל הצדדים, תואמים את אורח חיינו. מה עוד, שגורמים מרושעים הבוחשים בקדירה, עמלים להסיטה לכדי מסע רדיפה אנטישמי בסגנון "הכה ביהודים והצל את שטרסלר". מכל מקום, כאשר אנו רואים את המתרחש, עלינו ללמוד מהדברים על פי דרכנו, בבחינת "זה לעומת זה עשה ד´". ובימים אלו, הבה נשאב את מושגינו, לא מהמתחולל ברחובות אלא מדברי חז"ל:

בדברי האגדתא על תקופת החורבן, מובא סיפורה של העיר "טור מלכה", שהצלחותיהם של מגיניה, נזקפו לטובת "כוחי ועוצם ידי", עד כדי התרסה כלפי שמיא. בהמשך מתארת הגמרא איך, שכאשר בצידה האחד של העיר נטבחו רבבות מתושביה, בצידה השני עוד התהוללו וחגגו ולא ידעו אלו מצרתם של אלו (ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני). מיד לאחר מכן, מביאה הגמרא, את סיפורו של כפר ביש, שנקרא כך בגלל שאנשיו "לא יהבי ביתא לאושפיזא".

הוי החיים שלנו, מצוי הרחק מעבר לנתונים כלכליים, גם לפי מושגי מה שנקרא בחוץ "מדינת רווחה". למרות דברי התעמולה באשר ליכולת להתפרנס בכבוד בשיטת "כוחי ועוצם ידי", אין גרף כלכלי אקדמי מאוזן, היכול להתיישב עם נתונים כמו מספר נפשות כפי שחונן אותנו הבורא יתברך. והלא, זוהי אחת ממטרות המלחמה בתופשי התורה!

על כן, בואו ונתחזק במגמה, להתרחק ככל היותר מרעותיהם של טור מלכה וכפר ביש, כפי שנדרש מאתנו לפי סולם הערכים של חז"ל ולד´ הישועה.

"זכות הציבור שלא לדעת" ל. מאיר

מעשים אשר לא יעשו, צריכים להישאר הרחק מאזנו של הבן-תורה החפץ בהתעלות!

בשבוע שעבר, למדנו בפרשת השבוע על ערי המקלט, אשר בית דין נצטוו לתקן את הדרכים המובילות אליהן, ולשלטן כך שהרוצח בשוגג יוכל למצאן בנקל. הוראה זו, הינה חריגה ביותר. במקרים אחרים, המחייבים אף הם צעידה בדרכים, כמו למשל במצוות העליה לרגל, לא מצינו הוראה מקבילה. את הדרכים המובילות ירושליימה, לא נצטוו בית דין לשלט.

את ההבדל המהותי הזה, הסביר כבר אחד מגדולי ישראל, באמצעות תיאור הנסיבות בפניהם עמדו הרוצח בשוגג והעולה לרגל באותם הימים.

הרוצח בשוגג, בודאי לא היה צדיק וחסיד. הלא מגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב. גם המעשה עצמו, הינו מעשה שהדעת אינו סובלתו, תצלינה אזניים. ובכלל, הלא כל רוצח בראשית דרכו פונה אל ערי המקלט, ומשם שולחים בית דין ולוקחים אותו להעמידו במשפט! נמצא, כי על אוכלוסיית הפונים אל ערי המקלט, נמנו בלי ספק רבים העונים על ההגדרה הבלתי מחמיאה: בני בליעל.

אילו הדרכים המובילות אל ערי המקלט לא היו משולטות כדבעי, היה על הרוצח לפנות אל העוברים והשבים, לדפוק על דלתות אחינו בני ישראל, ולבקש כי ינחו אותו בדרך הישר. "היכן היא הדרך לשכם?" הוא היה שואל, ומסתבר שאף נאלץ לפרט כי רצח בשוגג ועליו לגלות אל עיר המקלט הקרובה...

עתה, נתאר לעצמנו את בן הבליעל אשר מעשה בא לידו, מתדפק על דלת שמזוזה בפתחה, וזאטוט סמוק לחיים פותח את הדלת ושואל למבוקשו. "אבא נמצא?" היה שואל הרוצח, והזאטוט היה משיב בשלילה. "האם אוכל להמתין לו?" היתה מופיעה השאלה, ומסתבר שאחינו בני ישראל לא היו משיבים פניו ריקם. וכך, היה יושב לו הרוצח וממתין לבעל הבית, ובינתיים, הזאטוטים היו שואלים למבוקשו, ושומעים את הסיפור כולו, מראשיתו ועד סופו...

הרוצח, היה מגיע לבסוף את עיר המקלט, אבל בדרך, הוא היה מותיר מאחריו חללים. נפשות רכות, שהושחתו בתיאור פשע נורא. את זאת בדיוק ביקשה התורה למנוע. לפיכך, מצווה היא על בית דין לשלט את הדרכים, להכינן היטב, בכדי שהרוצח לא יצטרך לעזרתו של איש. בכדי שיוכל לעשות את דרכו במישרין, מבלי להיתקל באיש. מבלי להעצים את מימדי הנזק שכבר נגרם בעולם בעטיו.

לעומת זאת, כאשר עלה יהודי לרגל, התמונה היתה שונה לחלוטין. כאשר יהודי היה יוצא לדרכו ירושליימה, ועמו כספי מעשר שני מנחה לבורא יתברך מהטוב אשר חננו, הוא היה מלא וגדוש בכיסופים ושאיפות רוחניות נעלות.

כאשר יהודי זה יתדפק על בית אחינו בני ישראל רחימאים, הם בודאי ישאלו למחוז חפצו, והוא יספר דברים כהווייתם. הוא ישתף אותם בהתרגשותו על שזוכה הוא להקדים ולעלות ירושליימה, הוא יעורר בליבם את הכיסופים ואת הכמיהה לחצרות בית ד´, והזאטוטים, שישמעו את תיאוריו, בודאי יתמלאו אף הם ברגשות קודם ויפצירו בהוריהם להקדים ולעלותם עמם אל הקודש והמקדש.

ובכן, בכך בדיוק התורה מעוניינת. משום כך, היא אינה מצוה על בית דין לשלט את דרכו, ומותירה לו למצוא לבדו את הדרך, תוך הרחבת מעגל הכיסופים שביכולתו להפיץ סביבו. ליהודי שכזה, אין ענין להכין את הדרך. אדרבה ואדרבה. רק טוב יצמח, אם יפנה אל העוברים השבים, ישאל על המסילה המובילה אל בית ד´, ויפיץ סביבו ניחוחות של יראת שמים טהורה.

לעיתים, כאשר פרשיות כאלו ואחרות מסעירות את העולם הרחוק מהווייתה של תורה, ישנן המלינים על גישתה של העיתונות החרדית, הדוגלת במקרים מסויימים בזכותו של הציבור שלא לדעת. הללו, מגחכים בליבם על הניסוחים העדינים המגלים טפח ומכסים אלף, והכל בכדי לחסוך מציבור היראים ושלמים מעשים או רעיונות שהדעת אינה סובלתם.

אולם הנה, לפנינו, הגישה התורנית בטהרתה. הנה לפנינו מצווה מפורשת בתורה, אשר מטרתה אחת היא: לחסוך מהציבור את אשר אינו צריך לדעת. לשמור על טהרת אזניו של הבן-תורה, מבלי לטמאן בשמיעת מעשים אשר לא יעשו. זו הגישה אותה מנחילה לנו התורה הקדושה, זו הגישה אותה ציוו לנו רבותינו, וזו הגישה בה אנו דבקים — כי זכותו של הציבור שלא לדעת!

"שועלים הלכו בו" ליזרוביץ

האם היינו מתירים למסיונרים נוצרים לעמוד ולמכור את מרכולתם ברחובותינו?

היה זה לפני שנים מספר, כאשר אחד מבאיו הקבועים של הכותל במערבי, ראה לפתע דמות "צבעונית" וחיוך גדול לה על פניה, המפזרת פתקים באיזור הכותל המערבי. התוכן המדבר הרבה על אהבה ושמחה, נדמה הי לו כחשוד משהו, והוא ניגש למחלק האלמוני, שואל אותו, "תגיד מה זה אתה מחלק"?

האיש, דובר אנגלית רהוטה ועברית רצוצה, הידק את הכיפה הצבעונית שעל ראשו, וניסה לומר משהו כמו, "זה טוב זה בשביל אנשים", רק שהשואל היה מעט פיקח יותר, והחל תוקף אותו )מילולית כמובן( כשהוא משוכנע שמדובר בנוצרי או יהודי משיחי רח"ל, שבא למטרות מסיון.

רק אחרי כמה דקות של התעקשות, כשהשואל החרוץ מצביע לאיש ה"דתי" על הציצית שאיננה, ומכשילו בכמה שאלות, התברר שאכן מדובר במסיונר שגורש אחר בזיון מהשטח, מנסה כך נראה, להתארגן להזדמנות הבאה בה יצליח להדיח יהודים מדתם רח"ל.

י"ב שבטים הם שבטי, ק-ה, ושערים רבים לה לעבודת ד´. נהרא נהרא ופשטא.

עם ישראל, שוכן לשבטיו, יש הרגילים בנוסח זה אחרים בנוסח שונה, הללו מקפידים על מנהגים שכאלו, והאחרים על שלמדו רבותיהם, וכולם לדבר אחד נתכוונו לאביהם שבשמים.

טוב הדבר, כי כך ברא הקב"ה את עמו, פזרם בגלויות שונות, ובכל עיר ועיר, שם לראשיהם רועים רוחניים, פוסקים ומורי הוראות. הם המדריכים את הצאן אל הדרך העולה בית ק-ל.

וכך מעיון בספרי השו"תים לדורותיהם, וכתבי ענקי הדורות, אנו מגלים דור אחרי דור, בכל תפוצות ישראל, את המדריכים, המנחים, גדולי הדורות, מרחוק ומקרוב מזרח ומערב, אדמו"רים וראשי ישיבות, "חכמים" במזרח, וצדיקים בגליציה, כך בכל רחבי העולם היהודי. כולם, המשיכו וממשיכים את שושלת הקודש ממשה רבינו שקיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ועדי דור דור.

ורק כלל אחד נקוט בידך, כל זה טוב ויפה כאשר הדרך היא דרך המחוברת ליסודות האמונה ולתורה.

רק שלנו לפעמים, ומשום מה יש סלחנות מרובה לתופעות שהקשר ביניהם לבין יהדות הוא מקרי בהחלט, תופעות שלצערינו מזוהות עם ציבור שומרי המצוות.

לאחרונה, ולא פעם בעבר, התפוצצו פרשות פליליות חמורות, כאשר הנאשמים הראשיים באותן פעילויות, היו אינשי דלא מעלי, שהחליטו מסיבה כזו או אחרת, שהם מיצגים איזו "דרך" ביהדות.

היו ועודם אלו אנשים, ללא בסיס, ללא מסורת, ללא רב מנחה, ללא שום דבר שמחבר ליהדות. ולא פעם עם טעויות וכשלים חמורים ממש. כאשר התפוצצו הפרשיות, עלזו כל כלי התקשורת החילוניים ב"חרדים" שנתפסו. כשכל חרדי מכל סוג יודע ומבין, שהקשר בין הללו לחרדיות, הוא ממש כמו הקשר בין משתתף בקורס חובבני להומיאופתיה, למנתח ראשי בבית חולים יוקרתי...

ההסברים לא תמיד עוזרים, הנזקים הסביבתיים נעשו, וכאן נוקבת וכואבת השאלה, איפה היינו קודם, או בעצם למה אנחנו, כציבור. על כל גווניו, לעיתים סובלניים, מידי.

הלא ברי לכל בר דעת, שלו היתה קבוצת מסיונרים נוצרים, כמו ההוא מהכותל, עולה על רכב נוסעת בתוככי שכונות חרדיות מכל סוג בארצנו הק´, הללו היו נמלטים כעבור זמן קצר בעור שיניהם, ולרכב לא היתה תקומה. ואין חלילה בשורות אלו עידוד לאלימות רח"ל, רק פשוט הכעס הציבורי על מסיונרים, נוצרים שכאלו היה כה קשה, עד ששולי המחנה היו מטפלים בהם ביד חזקה.

מדוע איפה כשמסתובבים בתוכנו, קבוצות, שכאמור ברור לכל אדם, חסיד, ליטאי, ספרדי או אשכנזי, שאין שום קשר בין המסרים שלהם לתורה, לאידישקייט, להפצת תורה או חסידות. שאין להם שורש ומקור ובסיס, שום כלום. אנשים שמשתמשים בכלים שאין אחד מגדולי התורה החסידות המוסר והקבלה שתומך בהם. מדוע אנחנו מקבלים זאת כחוייה משעשעת, ותו לא. ובסוף "אוכלים" את נזקיהם ברבים?

האם לא הגיע הזמן, לשאול את עצמינו בקול, נכון, חשוב לאהוב כל יהודי, ולהאיר פנים לכל אחד. אך כאשר באים לתוכנו, לבתי הכנסת, לקברי הצדיקים המרכזיים, לרחובות הערים. אנשים שונים ומשונים, שאין להם שום מסר הקשור ליהדות השורשית. אין להם שום דבר רוחני שמקדם אנשים, בשום תחום. הם מוקצים בכל החסידויות ובכל החצרות ובכל המנהיגות הרוחנית. ולהפך, מעשיהם מסוכנים כפי שמתגלה פעם אחר פעם. למה לתת להם לגיטימציה? למה שמישהו ירגיש שהם קשורים ל"חרדים", עד שביום בו הם נחשפים בקלונם, או אז כולנו אשמים? האם לא הגיעה השעה לעצור את התופעה, ופשוט להבהיר לכולם. זה לא מצחיק, זה לא משעשע, זה לא יהודי. אין לנו חלק ונחלה אתם נקודה!

"המחאה מזווית יהודית" י. ויין

אבל כאן ותקרבון אלי כלכם בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים

בפרשת השבוע הנוכחית מוצאים אנו דבר פלא של ממש. משה רבינו עומד זמן קצר ביותר טרם הסתלקותו מן העולם. ודווקא אז הוא בוחר להוכיח את עם ישראל ולהזכיר להם את חטאם הגדול בשיגור המרגלים לארץ ישראל, וכה היו דבריו: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" וגו´. מפרש רש"י במקום וז"ל: "בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וכו´. אותה קירבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן ותקרבון אלי כלכם בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים". ע"כ.

דבריו של רש"י מכוונים אותנו לעברן של תקופות קשות ומרות בחייו של העם היהודי. קהילות שנכחדו, עיירות שנעלמו וערים הבנויות לתפארה שתושביהן שילמו בחייהם ממש בשל מעמדות וכבוד מדומה בנוסח הידוע והוותיק: "מי בראש". מהפכנים לסוגיהם השונים קמו וניפצו את העבר וההווה, ובמחי יד סתמו את הגולל על הצלחות כבירות שעשו רבים וטובים לפניהם.

דווקא לפני פרידתו מהעם היקר לו כל כך, אותו הוביל והנהיג למעלה מארבעים שנה ברציפות, בוחר משה רבינו לחדד לכולנו, לדורו ולדורות הבאים את המסר הכל כך מהותי וחשוב בחיינו כאומה וכיחידים. זכרו, יש היררכיה ומעמדות בעולם. לא תתכן מציאות של "ירהבו הנער בזקן".

מהתבוננות בהיסטוריה של עם ישראל למדים אנו כלל ברזל, כי כשהצעירים קופצים בראש, אין זה כי אם מעשה נואל. כאשר המניע לפעילות הוא חיובי, ערכי ואמיתי, מתבצעים הדברים אחרת, מתוך שיקול דעת, בזהירות ובאחריות, בראיה מקיפה של המצב ובחינת ההשפעה של השינוי בכל ההיבטים על הכלל ועל הפרט ואף הדרך אל המטרה נבדקת אם כשרה היא אם לאו, רווח מול הפסד וכד´. ואילו כאשר צעירים מובילים מהפכות מבלי ליטול עצה מן הזקנים, נובע הדבר מתוך רתחת הדם הזורם בגופם, הם תרים ומחפשים אחר ריגושים, מונעים מיצר שליטה ומרצונם למצוא חן ולהרשים האחד את השני. אין כאן כובד ראש, אי אפשר לסמוך על שיקול דעתם, הם מוכנים לרמוס את הזולת, לדרוך על גופתו על מנת לטפס להצלחה. וודאי ובוודאי כי אין טוב יוצא מדרך השלילה.

לעיתים, צעירים ממהרים לכבוש את העולם, חסרה להם הסבלנות לעמול ולהתייגע על מנת להתקדם ולמלא את סיפוקם. הם עצלים מכדי להשקיע וחושבים כי בכוח הדמגוגיה, בחרחור ריב ומדון ידרשו לעצמם את שאחרים השיגו בזיעת אפם.

דרך היהדות היא שמנהיגי הציבור אלו הם גדולי ישראל, קברניטי העדה, מוסרי התורה, מעתיקי השמועה ומנחיליה לדורות הבאים, וכל העם מכופף עצמו לדבריהם. ואף אם יאמרו על שמאל שהוא ימין לא סרים מדבריהם ומהוראותיהם. השיקולים של בן ישראל מבוססים על חוקי התורה, מקור מים חיים, המתאימים לכל עת ולכל תקופה, ליחיד ולרבים, בצוק העיתים ובתור הזהב.

רבים מעימנו עומדים בשבועות האחרונים, תוהים, מתלבטים ומסתפקים כיצד עלינו להגיב לגל המחאות הפוקד את ארצנו הקד´. האם להצטרף, או שמא למחות כנגד המוחים. האם לתמוך, או אולי בכלל שב ואל תעשה עדיף. מטבען של מהפכות ומהומות מסוג זה ישנה אווירה כללית הרווחת בציבור שאומרת, אדרבה, מאבקם הוא גם מאבקנו. הרי מי עוד כמו הציבור החרדי סובל מקשיים בדיור ובכלכלה. לאיזה סקטור באוכלוסיה נגרם עוול מתמשך כמו לאוכלוסיה החרדית במדינת ישראל.

עלינו לחדד ולהפנים היטב את דבריו של רש"י שהובאו לעיל "אבל כאן ותקרבון אלי כלכם בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים". כאשר מחאה כלשהי קמה תחת המסר של ירהבו הנער בזקן, ללא הכוונת ראשי העדה, ללא כבוד לדור דעה, אין זה כי אם מכוחו ומפרי מעלליו של היצר, וכל בר דעת יזיר עצמו מאותם ריקים.

וכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל...