אחת השאלות שאני שואל את עצמי, בפרט כשמגיעים אתגרים, היא האם אני מוכן לקבל את המציאות כפי שהיא. בנקודה זאת חשוב לי לציין שקבלת המציאות אינה גישה של תבוסתנות ושל היעדר מעש, אלא של ויתור על הרצון בשליטה בהתרחשויות אובייקטיביות שקרו בעבר, זאת יחד עם ההבנה שהעתיד אינו ניתן לידיעה ואפשרי לפחות בחלק מהמקרים, מתוך רצון לשינוי לפעול ליצירת מציאות חדשה. ראשית כל, איך אני יכול לדעת אם אני באמת מקבל את המציאות או רק אומר זאת מהפה אל החוץ? התשובה היא ברמת ההרגשה: אם אני מקבל את המציאות כפי שהיא, אחווה רגש שנע מנייטרלי לחיובי, בעוד שאם איני מקבל את המציאות, גם אם אומַר שאני מקבל את המציאות אחווה רגש שלילי (כעס שנע מחוסר סבלנות ותסכול ועד זעם, או פחד שנע מחוסר נוחות לחרדה, או רגשות של חוסר אונים ועוד). הדבר הבא שעלי לבחון, אם ברצוני לקבל את המציאות, הוא מהן האמונות שחוסמות אותי מקבלה זאת. אחת האמונות המגבילות היא האמונה שהמציאות צריכה להיות הגיונית, אך זאת רק המצאה אנושית. בפועל, המציאות לא כבולה לחוקי ההיגיון האנושי ולעיתים אפשר לראות שכל קשר בין המציאות להיגיון הוא מקרי לחלוטין. בדומה לביטוי "תוכניות לחוד ומציאות לחוד", אני מוסיף - היגיון לחוד ומציאות לחוד. ראיות יש בשפע, עיינו ערך שואה, מלחמות עולם, צונאמי, סרטן ועוד כהנה וכהנה. המציאות לא צריכה להיות הגיונית. הסיבה לאימוץ לא מודע של אמונה זאת היא ניסיון ליצור תחושת ביטחון ויציבות. כיום איני רוצה עוד לנסות להכפיף באופן מדומה את המציאות להיגיון ולנסות לשלוט בה על ידי כך, הדבר משול למי שמנסה לחתוך את האוויר במספריים. אמונה מגבילה נוספת היא שהמציאות צריכה להיות תחומה בגבולות הידע שנצבר מהעבר והאמונה במה שלדעתנו יכול או לא יכול להתרחש בעתיד. מכירים את הביטויים "לא ייאמן!", "זה פשוט בלתי נתפס" ביחס לאירוע שקרה? תפסתי את עצמי אומר אותם לא מעט פעמים כתגובה לאירועים. גם כאן אני מנסה לשלוט במציאות על ידי קריטריון של מה שייאמן ומה שלא ייאמן דרך התפיסה האנושית. אני זוכר שכשרבין נרצח חשתי בכל אותו שבוע שזה פשוט לא ייאמן, היום אני רואה שזה לא עניין של מה שמאמינים בו, זה עניין של עובדות ולי לקח שבוע לקבל את העובדות. המציאות לא מדברת בשפת האמונה, היא מדברת בשפת אירועים שהתרחשו בעבר, בעובדות. אי הבחנה בין תפיסה לבין עובדה יכולה ליצור בלבול רגשי, אך זה רק קונפליקט ביני ובין עצמי שיוצר סבל ואין לו שום קשר למציאות, עצם ידיעה זו כשלעצמה יכולה לפתור את הקונפליקט. אמונה נוספת מגבילה היא שהמציאות צריכה להיות הוגנת. לא פעם ראיתי בדיעבד את עצמי מקטר על תלוש השכר שלא מכסה את ההוצאות הבסיסיות ואת יוקר המחיה. נכון שהיום זה אופנתי ומעורר אמפתיה, אך בכך שאני מצהיר שזה לא הוגן, אומנם אני זוכה באהדה שמחניפה לאגו, אך אני לא הוגן כלפי המציאות, מפני שאני מבטל עובדות קיימות ובנוסף גם לא הוגן כלפי עצמי כי אני "שוכח" את אחריותי ביצירתן. לקחת אחריות מבחינתי הוא לקבל בחיבוק את המצב, ומנקודה זאת, או להתחיל לחפש עבודה אחרת, או להגדיל בדרך אחרת את מקורות הכנסה שלי תוך צמצום בהוצאות (אני ממליץ בחום על הקורס פיקניק פיננסי של מיכל לבנה שמלמד ניהול כספים בצורה חכמה והשקעה בשוק ההון) באשר למציאות, המציאות לא צריכה להיות הוגנת, המציאות לא צריכה להיות פיירית, אלה עוד קביים שאני שם על המציאות, מתוך רצון שהמציאות תרקוד לפי החליל שלי. בפועל זה הפוך, הטיפה לא יכולה לקבוע לאן יזרום האוקיינוס, זה אבסורד. עם זאת מקרים של העדר הוגנות וקשיים יכולים להיות מנוף טוב שמוציא מהשגרה והטייס האוטומטי וגורמים להתפתחות. אמונה מגבילה נוספת היא שהמציאות צריכה להתאים את עצמה לתוכניות שיש לי. מקרה קטן שממחיש זאת אירע לפני כמה ימים כשהלכתי לישון מאוחר ותכננתי לישון עד 7:00 בבוקר והבת שלי התעוררה ב-5:30 ולא רצתה לחזור לישון. מובן שהתוכנית שלי השתבשה. בעבר כשתוכניות היו משתבשות הייתי מגיב ברמות שונות של כעס, עד שהבנתי שהתוכניות שלי לא מחייבות את המציאות, איני יכול לכפות על המציאות את התוכניות שלי. כאמור - תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כל תוכנית לעתיד היא למעשה המצאה שלי. אני לא מציע להפסיק לתכנן אלא להתייחס לתוכניות כסקיצות לא מחייבות ולא כדבר מוחלט ואבסולוטי, להבין בענווה שייתכן שהתוכנית לא תתגשם או שתשתנה ושהדבר אינו בידי. אמונת הבסיס של אי קבלת המציאות שממנה נגזרו כל האמונות הקודמות מתחילה במילים: המציאות צריכה להיות אחרת. המציאות צריכה להיות X. בחלק מהפעמים אמונה זאת תופיע בצורה הבאה: אנשים צריכים להיות X. בפועל המציאות כלל לא צריכה להיות משהו או לעמוד בשום קריטריון שהחברה ממציאה. המציאות קיימת וזה מה שניתן לומר עליה. לעיתים יש לי השפעה עליה, ולעיתים לא. קל יותר לבטוח במציאות מאשר בקביים שאני שם על עצמי כשאני בוחר להאמין שהמציאות צריכה להיות כך וכך. אמונות אלה כובלות רק אותי ולא את המציאות וכמו שביירון קייטי אומרת, אם אני מתווכח עם המציאות, אני סובל במאה אחוז מהמקרים. מה הרווח שלי מהאמונה שהמציאות צריכה להיות כך וכך? התשובה היא שאני יודע מה צריך להיות, זה שם אותי במקום של היודע ומובן שבמקום זה אני יותר טוב מאחרים שלא יודעים, אבל זה רק מבנה מנטלי שהמצאתי. עצם זה שהמציאות טופחת על פני והדברים אינם מתרחשים כפי שאני רוצה שיתרחשו (לפחות חלק מהפעמים), מראה שאני לא יודע ! (או לא תמיד יודע, ואיני יכול להבחין בוודאות מתי אני יודע ומתי אני לא יודע – כי זה מותנה במציאות). זה גם מציג אותי כשוטה שמנבא את הדברים שצריכים לקרות. כלומר המסקנה היא שאני לא יודע בוודאות מה צריך להיות במציאות, או איך אנשים אחרים צריכים להתנהג. ברגע שהסכמתי לשחרר בחיי את הצורך שלי להיות יודע, ואמרתי לעצמי שאני לא יודע מה צריך להיות במציאות, חשתי בחיי הקלה גדולה, קיבלתי את המציאות כפי שהיא, בלי לכפות עליה את הידיעות שלי. חוץ מזה, כלל לא מדובר בידיעות שלי; את רוב ה"צריכים" קיבלתי מהמשפחה ומהחברה. המקום שבו אני לא יודע מה צריך להיות הוא מקום של חופש שבו הכל אפשרי, הכל פתוח, ובו אני לא כופה כלום על המציאות. וכך מסתיים הפוסט בתובנה שאם מעבר לקבלה של המציאות אני משחרר את תפיסת ה"אני יודע", אפשרי להגיע לחוויה פנימית עמוקה ומשחררת של חופש ששונה בתכלית מההרגשה הכובלת של הידיעה המדומה. נשתמע, ניר זיגמן
|