חלמתי הלילה שהגיע פורים אבל התעוררתי דווקא עם רצון עז להוריד מסכות...
לא יודע כמה זמן זה כבר כך, אך אני בד"כ מתהלך בהרגשה של "אני יודע" - איך יכול להיות שאני לא יודע? תמיד ידעתי והייתה לי חוכמה מיוחדת שאין לכולם. בולש*@3 - בטח כשזה נוגע לסוגיות מורכבות שלא אמורה להיות לי הבנה מעמיקה בהן. מה אני מבין בפוליטיקה? מה אני מבין במדעי המדינה, מה אני מבין בדיפלומטיה? בכלכלה? האמת? ורועד לי הפופיק ברגע ההתוודות - מעט מאוד. מעט מאוד. אני לא טיפש גמור, יש לי רעיונות ומחשבות שאני לא רוצה להתעלם מהם. אבל את רוב הידע שלי אני שואב מהסביבה ומהתקשורת - ושוב רועד לי הפופיק, וגם דמעה ניגרת, כשאני חושב דרך כמה מסכי עשן למדתי להסתכל על המציאות. די, אני לא רוצה להמשיך כך. וגם מה הטעם? מצד שני, בעיניי יש לי גם רעיונות פרוגרסיביים, בטח אחרי מפגשים עם מתנחלים ופעילי שלום למיניהם... אבל מה עושים עם זה? הדעות שלי לא יעזרו לאף אחד להיפרד ממסכי העשן, הן לא יביאו שלום, לכשעצמן הן ממש חסרות חשיבות. כשישאלו לדעתי אני מחויב לענות. אבל לא ממש שואלים. אני יותר ויותר מבין את המשפט של גנדי - היה אתה עצמך השינוי שאותו אתה רוצה לראות בעולם. כי זה עניין "תודעתי". אני לא יכול להילחם בדעתנות אם אני דעתני בעצמי.

 
השתתפתי אתמול במפגש אינטימי עם מתיישבים מאיתמר - במיוחד עם משפחה אחת - it blew my mind - במיוחד כי בשיח השתתפו שלושת ילדיהם הקטנים יחסית. זה היה שיח מאוד כנה ומעניין, על ענייני אמונה, קדושה והיבטים אחרים של החיים. ריתק אותי להקשיב להם כמו ששום דבר לא ריתק אותי כבר הרבה זמן. כמה מורכבות ויופי ונקודות משותפות התגלו שם... כלפי חוץ, אולי זה יסתכם בפחות דעתנות. אבל אני רוצה לומר שבמאקרו מאוד מעציב אותי מה שקורה מבחינה תודעתית. אנחנו לא מקשיבים, אנחנו יודעים, אנחנו דעתנים, איבדנו קשר עם המציאות. אני אופטימי ומחפש דרך לתקן זאת בתוכי קודם כול.